נאות יעקב ח

החיוב מלקות על כל השיעור כשגמר אכילתו, ועיין בהגהות הרש"ש למס' יומא שם מה שכתב על דברי רש"י הנ"ל, גם הביאו מדברי הירושלמי ריש פרק ו' דתרומות דאמר שם מודה ריש לקיש בעתיד להשלים. דלכאורה הוא חסר ביאור, ופרשוהו על כוונה זו, דכשהשלים אחר כך את השיעור, הוי החיוב גם לדידי' על כל מה שאכל, לאפוקי דלא נאמר דלדידי' הוי החיוב על המשהו האחרון. אלמא דגם לריש לקיש הדין כן. ואם כן גם הכא לענין האיסור במלאכת שבת כשמתקן לבסוף, הוי האיסור גם על תחילת המלאכה, ואיך כתב הר"ן דמתחלת שחיטתו אין כאן איסור. ואין לומר דאיסורי שבת שאני בזה משאר איסורים. וטעם החילוק, דבשארי איסורים הרי שם האיסור הוי גם על פחות מכשיעור, דגם חצי זית חלב שם חלב עליו, אלא שחסר לו השיעור לחיובו. ולכן כשגמר השיעור, יש לומר דמתחלתו נכלל בדין השיעור כולו, כיון דגם קודם שגמר השיעור הי' שם איסור עליו. אבל באיסורי שבת דהשיעורין עם המלאכות כולן נלמדו ממשכן, יש לומר דכל זמן שאין בו השיעור שכמותו היו עושין במשכן, אין עליו שם מלאכה כלל לענין שבת, וכשגמר השיעור הוא שבא לכלל מלאכה, ואז הוא שבא לשם איסור, ולכן לא שייך לומר שגם בתחלת המלאכה יהי' באיסורו, כיון דאז לא הי' עליו עדיין שם איסור כלל. והכי נמי נימא לענין מקלקל, דקודם שבא לכלל תיקון אינו עוד בדין מלאכה, ולכן לא שייך לומר דלבסוף כשהוא מתקן, ישוב החיוב גם על תחלת המלאכה כשהי' עוד מקלקל. כן הי' אפשר לומר לכאורה. אבל באמת אין הדבר כן, דהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה, כמו שכתב רש"י בשבת (דף ע"ג) גבי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, ועיין במאירי בשבת (דף ג') שכתב להדיא דבמלאכת שבת חצי שיעור אסור מן התורה. ועיין במשנה למלך פרק י"ח מהלכות שבת ובפני יהושע ריש שבת גבי זה עוקר וזה מניח, שהרחיק עוד ללכת דגם בעקירה והנחה איכא איסור דאורייתא בין על העוקר ובין על המניח. הרי דאין שיעורי שבת חלוקים בפרט זה משארי דיני השיעורין, והוי שם מלאכה גם על פחות מכשיעור, כמו דהוי עליו שם איסור בשארי איסורין, וחסרון השיעור הוא רק לחיובו. וודאי דיש לומר כן גם לענין הפרט של מתקן, דכל שבא התיקון לבסוף הוי הכל מלאכה אחת ואיסור אחד. ולא מיבעא לדעת רש"י בפרק המניח, דמלאכת מקלקל פוטרת מתשלומין *) הרי ודאי דהוי שם מלאכה עלה. אלא אפילו לדעת התוס' שם, החולקים על טרפה, היינו כשלקחו בשר מטרפה אחרת וצירפוהו לזית שלם, וחזרו והקשו דאם כן דאין באבר זה אלא חצי זית טרפה, אמאי לא חייל איסור אבר מן החי דהא איסור חל על חצי שיעור, ולהנ"ל מה הקשו נהי דאיסור חל על חצי שיעור, הרי זהו דוקא כשלא אכל אלא חצי שיעור, אבל הכא שצירף את הטרפה לשיעור שלם, שוב לא חייל האיסור אבר מן החי גם על החצי שיעור שאכל בתחלה, וכדברי הרמב"ם ורש"י בשבועה, והיא קושיא עצומה. וכן הקשה הגאון מלבוב בספרו בית יצחק, והניח בקושיא. ונראה לי ביישוב הדבר, בהקדם סברא אחת, שנראה לי לומר בעיקר הדבר דכשנשבע על כל שהוא נבלות, אינו חייב משום שבועה כשאכל שיעור כזית מנבלה, משום דלשתשלים השיעור חזר גם על המשהו הראשין דין השיעור כולו. דזהו דוקא אם הי' כל הזית נבלה שאכל, ממין נבלה כזו שאין השבועה חלה עליו, דהיינו שהיתה כולה נבלה כזו שנתנבלה לפני שבועתו, אבל אם השלים לשיעור כזית, ממין נבלה כזו שנתנבלה לאחר שבועתו, דבנבלה כזו גם על שיעור שלם ממנה היתה השבועה חלה, והחצי זית נבלה הראשון, הי' מנבלה שנתנבלה לפני שבועתו, אין החצי זית האחרון משלים את השיעור לענין זה שלא תחול השבועה על החצי זית הראשון. דאף על גב דהחצי זית האחרון מצטרף להחצי זית הראשון לענין מלקות דנבלה, והוי אם כן איסור של שיעור שלם דנבלה גם על החצי זית הראשון והי' בדין שלא תחול השבועה עליו. מכל מקום, כיון דהחצי זית האחרון הוא מנבלה כזו שגם על שיעור שלם ממנה היתה השבועה חלה, אם כן בנוגע למנוע חלות השבועה, הויא נבלה זו כבשר של היתר, ולכן לא מהני צירופו לענין זה שלא תחיל השבועה על החצי זית הראשון, דכיון דהוא עצמו גם על שיעור שלם ממנו השבועה חלה עליו, אינו בדין שבצירופו להראשון לא תחול השבועה על החצי זית הראשון מחמתו ודינו לענין מניעת חלות השבועה כבשר היתר בעלמא, והוא דבר המתקבל. ועל פי סברא זו נראה לי לדון באיסור אבר מן החי על טרפה, דאין בשר טרפה מבהמה אחרת, (כלשון התוס'), מצטרף לבשר שבאבר זה כדי שלא יחול עליו איסור אבר מן החי שבאבר זה. שהרי אין מקום לומר שאיסור טרפה שבבהמה אחרת ימנע בעד איסור אבר מן החי שבבהמה זו מלחול עליו דאבר מן החי של כל בהמה הוא איסור בפני עצמו, ואיסור טרפה שבבהמה אחרת, הוי בנוגע למנוע חלות איסור אבר מן החי של בהמה זו, כדבר היתר שאיסור אבר מן החי הזה חל עליו דאף על גב שאם הי' תולש אבר מן הבהמה האחרת, לא הי' איסור אבר מן החי חל גם עליו משום איסור טרפה, הרי זהו איסור אחר של אבר מן החי, של בהמה אחרת, אבל איסור אבר מן החי של בהמה זו, לא שייך לומר שהאיסור טרפה של בהמה אחרת ימנע בעדו מלחול, ולכן אתי שפיר מה שאין לו צירוף להבשר שבאבר זה, שלא יחול עליו איסור אבר מן החי שבבהמה זו. דהוי דינו כמו שכתבנו באיסור שבועה, דהיכא דהחצי זית השני הוא מנבלה כזו שאינה מונעת את השבועה מלחול, אינה מצטרפת גם כן להחצי זית הראשון שלא תחול עליו השבועה אף שהחצי זית הראשון הוא מנבלה כזו שעל שיעור שלה ממנה לא היתה השבועה חלה וכנ"ל משום דלענין מניעת חלות השבועה הוי כבשר של היתר והכי נמי דכוותה. ולאו דוקא בבשר טרפה של בהמה אחרת, כלשון התוס' בתירוצם, אלא אפילו של בהמה זו כשהוא מאבר אחר אינו מצטרף לבשר אבר זה שלא יחול עליו איסור אמה"ח. דכיון דקיימינן השתא למאן דאמר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אם כן חשוב האיסור שעל כל אבר, כאיסור בפני עצמו, שחל עליו בעת תלישתו מן החי, ובשר שבאבר זה, הוי לגבי איסור אבר מן החי של אבר אחר, כבשר בהמה אחרת. ודוק. *) ראיתי בהגהות הרש"ש, שהקשה על דברי רש"י אלו מהא דר' אבין בכתובות (דף ל"א) הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא, ולדעת רש"י דמלאכת מקלקל פוטרת מתשלומין, למה לי' לפטורא משום חיוב מיתה דזורק ברשות הרבים, תיפוק לי' דהקריעה גופה פיטרתו מתשלומין, דקורע על מנת לתפור, הויא מלאכה שחייבין עליה מיתה, ובשלא על רנת לתפור, פטור משום מקלקל, ולדעת רש"י פטור מתשלומין. ולי נראה דמתרי טעמי אין קושיתו קושיא. חדא, דבקורע על מנת לתפור בעינן שיעור דשתי תפירות, כמבואר במשנה ריש פרק האורג, ובפחות מזה אינו מלאכה ואם כן צריך לפטורא דזורק באופן שלא קרע שיעור של שתי תפירות, דגם לרש"י פחות משיעור מלאכה אינו פוטר מתשלומין. ועוד נראה לי דקורע שאני בזה משארי מקלקלן, ואינו פוטר מתשלומין גם לדעת רש"י. דקורע כשאינו על מנת לתפור, אין פטורו כלל משום מקלקל, אלא משום דאין עליו שם מלאכה, לפי שהקריעה שבמשכן לא היתה אלא על מנת לתפור. והוי זה שינוי בעצם המלאכה מכפי שהיתה במשכן, ואין זו מלאכה כלל. והדברים מפורשים בדברי רש"י כמשנה דשבת (דף ע"ג) בד"ה על מנת לתפור בסוף הדיבור, וז"ל אבל קורע שלא על מנת לתפור לא הי' במשכן עד כאן לשונו. הרי מבואר להדיא דקורע שלא על מנת לתפור, פטורו משום דכוותי' לא הי' במשכן, ואין זו מלאכה כלל. ולא דמי לשארי מקלקלין דכולהו בכלל מלאכה הן, אלא דפטירי משום שאינן מלאכת מחשבת, וסבירא לי' לרש"י דפטור זה אינו מוציאן מכלל מלאכה, ודינו כפטורא דשוגג. מה שאין כן בקריעה שלא על מנת לחפור, דלא הויא מלאכה כלל אין כאן מקום לפטור מתשלומין ולא קשה מידי. אלא דהוי קשה לי לדעת רש"י דקורע פטור משום שאינו מלאכה, מהא דקורע על מתו חייב, וכן מקורע בחמתו. ועיין בלשון רש"י (בדף ק"ה ע"ב) ד"ה במת דידי'. ומצאתי באחרונים שהעירו כן על רש"י. אבל על כל פנים דעתו מבוארת כן ולא קשה מקורע. גם יש לי ליישב הקושיא מקורע על מתו ובחמתו, דכל שיש איזה תיקון בקריעתו, הוי דומיא דמשכן שהי' על מנת לתקן, ולא בעינן שיהא דוקא אופן התיקון שהי' במשכן על מנת לתפור, אלא דסגי לן בכל תיקון שהוא. ובספר מגן אבות מצאתי שהקשה גם כן על רש"י מקורע על מתו, ותירץ דהתם המצוה מחשיבו. ומה יענה מקורע בחמתו ואולי כוונתו גם כן דהתיקון מחשיבו שיהא דומיא דמשכן שהי' בו תיקון והוא הדין התיקון דמשכך חמתו והוא כמו שכתבתי. אלא שאין זה במשמע דבריו.