נאות יעקב פח

הנחירה אין כאן עוד דין היתר, אמנם בעוף שלא נתבטלה נשאר ההיתר גם בנחירה. וכל זה הוצרכתי, לפי מה שאנו רגילין לפרש, אמנם לפי מה שמבואר אצלי בשיטת הרמב"ם ז"ל, איסור אבר מן החי, דישראל משונה מדין ב"נ, דלב"נ דמתה מותרת האיסור דאמה"ח בשביל שניטלה מן החי ולא מתה, ובישראל נהפוך הוא, שאיסור אמה"ח הוא בגדר נבלה, היינו כמו שמיתת כולה אוסרתה, כן מיתת מקצתה, וכמו שבטומאה יש שני דינים, נבלת כולה ונבלת מקצתה שהוא אבר מן החי, כן נמי באיסור נבלה, ומשני מקראות למדנו זאת, כמו בטומאה, וזהו שאמרו בתוספתא דחולין, אבר מן החי חייב משום נבלה, כיוונו לזה דיסוד האיסור דאמה"ח הוא דהוי כנבלה ולא כיוונו שחייב שתים, דהרי בתחלה אמר דרק אם אכל חלב מן החי חייב שתים. הן אמנם דבדברי התוספתא הי' מקום לומר שכיוונו, דבאמה"ח שיש בי בשר גידים ועצמות, בהם לוקה משום נבלה כמו בטומאה, אמנם מה שהוצרכו ללמוד דין דאבר מן החי הוא באבר כזה שאין בו בשר גידין ועצמות כגון חלב, דטומאה אין בו, ובזה רק איסור אמה"ח יש בו, והוא גדר איסור כמו בבן נח. אמנם זה מתנגד לדברי הש"ס והרמב"ם ז"ל, ולזה נראה דבאמת גם בכל אבר שייך בי' גדר נבלה, אף שאין בו דין טומאה, דבזה תלוי רק אם נקראת מיתה, ומבואר בש"ס דחולין (דף קכ"ח) בש"ס ותוס' דרק מבהמה ממעטינן, אבל מצד דאין עושה חליפין גם חצי אבר הי' מטמא, ואם כן באיסור נבלה כל אבר ואף חצי אבר בגדר נבלה, כמבואר ברמב"ם ז"ל דגם חצי אבר אסור, והתוספתא באה רק לבאר יסוד האיסור דאבר מן החי בישראל. וזהו הטעם שמצינו דבבן נח נכלל בשר מן החי בכלל איסור דאבר מן החי, ובישראל נלמד בשר מן החי מקרא אחרינא דטרפה, וכבר עמדו הראשונים על זה, והרמב"ן ז"ל כתב דנלמד משינוי המלות. ולפי מה שכתבתי יתבאר לנכון, דבבן נח האיסור בשביל שלא מת, אם כן עוד יותר מסתבר לאסור בשר מן החי, שבזה לא נעשה מיתה כלל ובאבר מן החי יש מיתת מקצתה ולזה כתב הרמב"ם ז"ל בדין בן נח שחייב בין על בשר מן החי בין על אבר מן החי, וכבר עמדו עליו דמאי נפ"מ הא שיעורים לא ניתנו לב"נ, ולפמ"ש כיוון דגם באבר מן החי אסור אף דכשניטל כל האבר הוי כמיתה לגבי טומאה הי' הדין נותן לכאורה שבבן נח הותר והשמיענו דבב"נ בעי מיתת כולה. וזהו שאמרו בש"ס דחולין לרב אחא בר יעקב ב"נ דבמיתה תליא מילתא וכו' והוא אריכות לשון, ולפי מה שכתבתי כל קושיתם היתה כיון דהשחיטה באה לסלק איסור דאמה"ח ומכשיר, א"כ כמו שהשחיטה התירה לישראל מדוע לא תועיל גם לבן נח, משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, והשיב. דהם שני דברים נפרדים, דבישראל אין זה מתיר כיון דכל איסורו הוא בשביל גדר נבלה, אם כן אחר שנשחט לא שייך נבלה, אבל בב"נ דהאיסור משום שלא מת. אם כן שייך האיסור גם לאחר שחיטה כל שלא מת, וזה האיסור מעולם לא הותר ולא שייך על זה מי איכא מידי כו', וזהו שנחלקו שם אם איסורא דאבר מן החי בישראל הוא דבן נח דאז שייך לומר דכל שהותר לישראל מותר לעכו"ם או דהם שני דברים נפרדים ופסק הרמב"ם כראב"י אף דתניא דלא כוותי' דמכל מקום לא מותבינן עליו, אחרי דכבר מצינו בברייתא דתוספתא כוותי' דחייב משום נבלה וכנ"ל. והארכתי בזה עוד בסוגית הש"ס דבהמה בחיי' לאברים עומדת ובשיטת הרמב"ם שם המופלאת ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולשיטה הזאת גם בעוף אחרי הנחירה אין מקום לאיסור דאבר מן החי. ומה ששאל ידידי על דברי הר"ן בשם הרא"ה, הנה דבריו פשוטים, דהוא ז"ל כתב לחלק בין דין שהיי' לשארי הלכות, דכל הלכות כגון דרסה וחלדה, הם במעשה השחיטה, היינו דההלכה היתה, דכששוחט ותולד אינה נקראת שחיטה, ולזה במליקה דכתיב ומלק אינם מעכבים, מה שאין כן שהיי' אין ענינה למעשה השחיטה, כי אם דין בהפסק, דכל שהפסיק שיעור כזה אינה מצטרפת, ונשארת טרפה וכדמצינו בתפלה כיוצא בזה. וכל שכן, גם במליקה שייך, דדין מליקה כשחיטה. ובש"ס שם נחלקו אם יש עיקור סימנים במליקה, ולא נתבאר טעם המחלוקת. ונראה לפי מה שכתבנו, דהבה"ג ז"ל כתב והובא דבריו בר"ן, דכל שנעקרו הסימנין אין השחיטה נעשית כהוגן, ולזה הוי נבלה. ולכאורה תמוה דמה לו לחידוש כזה, הרי ההלכה היתה כן, ומה סני לי' לומר דכן היתה ההלכה דכשהסימנים עקורים אין מועיל. אמנם כיוון דבזה נחלקו הנך אמוראי, דחד סבירא לי' דעיקור סימנין הוא דין בשחיטה דאין מועיל בסימנים עקורים, ולזה גם במליקה שייך כמו שהיי', והשני סבירא לי' בטעמו של דבר משום דאין מעשה השחיטה כהוגן, ואם כן הוי כדרסה וחלדה דכשרים במליקה. והוא ז"ל סבירא לי' דהלכה כברייתא דרמי בר יחזקאל ולא כשמואל ולזה כתב הטעם. ולפי מה שכתבתי אין מקום לקושיתו בנזיר מדם **) אמנם אתפלא גם אם הי' כן, דהא לא משכחת לה בעוף הזאה בעת שהיא חי', דהא מולק רוב בשר עם הסימן כמבואר בברייתא, ואז היא כמתה לכל דברי' כמבואר שם, ואין בו איסור אבר מן החי, ועל דבר שכתב בטעם הדם שכשר לגבי מזבח יש לי בזה דברים הרבה, ואחשוך את דברי לעת אחרת לכשאקבל מענה ממנו. ידידו מוקירו ומכבדו יצחק יעקב ראבינאווטש. סימן י"ג מה שכתבתי להגאון הנ"ל על דבריו כבוד ידידי עוז הרב הגאון האמתי פאר ישרון כקש"ת מוהר"ר יצחק יעקב שליט"א ראבינאוויטש האבד"ק פאניעוועזט ולכל הגלוים עליו והחוסים בצל תורתו הרוממה שלו' וישע רב. אחד"ש הדר"ג שי'. הגיעוני דברי מכתבו משמחי לב ונפש ויהיו לי לעונג רוחני אין קין. ולהעיר את הדר"ג באתי באשר מצאה ידי לפלפל בדבריו ולהשיב עליהם כה וכה לא כסותר כי אם כמעורר. א) בתחלת דבריו כתב הדר"ג דלענין טרפה אין להסתפק כלל שתיאסר לאחר הנחירה, *) עיין בדברינו לקמן בסימן י"ז מה שהפירונו בדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין בדף כ' **) עיין בדברינו בסימן ו' אות ב' מה שהעירונו בנזיר דף כ"ט למ"ד לחנכו איך מזה מדם קרבן העוף בשעת פרכוס דהוי דם מן החי.