נאות יעקב פז

דעוף בכלל בהמה לענין מום, הכי נמי הוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר, הרי הוא הדין דהוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר לבן נח. ובזה מתורץ מה דהוי קשה לי עוד בקושית התוס' דלמה לן קרא למחוסר אבר תיפוק לי' דלא גרע מבעל מום. והרי לפי מה דמסקינן בבכורות (דף ל"ט) דחסרון מבפנים שמי' חסרון, ולא בעינן במחוסר אבר שיהא בגלוי כמו בבעל מום, ועיין בפרי מגדים סימן מ"ד סוף ס"ק א' במשבצות דגם בעוף יש מחוסר אבר בפנים, ואם כן צריך קרא בעוף למחוסר אבר משום חסרון דבפנים דאי מטעם מום לא מיפסל אלא בגלוי כדין מום. ולדברינו דכוונת התוס', בקושיתם דאי עוף בכלל בהמה לענין מומין, הכי נמי דהוי בכלל בהמה לענין מחוסר אבר, אם כן הוא הדין לענין חסרון אבר בפנים דינו כמו בבהמה, ואין צורך בשום פרט לקרא מיוחד בעוף. וזהו רק לפי פירושנו בקושית התוס' אבל לפירושו של הגאון ז"ל דקושיתם הוי לפסול מחוסר אבר משום דלא גרע מבעל מום, הרי קשה כנ"ל. אולם מה שכתב הפרי מגדים דגם בעוף פסול מחוסר אבר בפנים, אין זה מוכרח. ומדברי התוס' בקדושין (דף נ"ז) לא נראה כן, שכתבו שם בד"ה שחטה לפרש הא דנמצאת טרפה דהיינו שניטל הכבד, ואי חסרון מבפנים שמי' חסרון גם בעוף, הרי פסול הכא משום מחוסר אבר, ולמה לן הפסול דטרפות. ואחד אמר לדחות דמשום טרפה פסול כל שלא נשתייר כזית שלם במקום חיותה, ואלו מטעם מחוסר אבר לא מפסל אלא אם כן חסר כולו. אולם מפשטות דבריהם לא נראה שכיוונו לזה. ועיין במנחת חינוך בדיני המומין שכתב לדבר פשוט, דבעוף אין מחוסר אבר פוסל בפנים, משום דקרא דתמים יהי' לרצון, דמיני' ילפינן לחסרון בפנים, לא נאמר אלא בבהמה. אולם עיקר הפירוש בדברי התוס' הוא דבר המתקבל. ומיושבת קושית הגרעק"א ז"ל. סימן יב דברי כבוד ידידי הגאון הנשגב כקש"ת מוהר"ר יצחק יעקב ראבינאוויטש שליט"א האבד"ק פאניעוועזש. בנוגע לאיזה מהערותי בהסימנים הקודמים. אשר נסתפק בדין הנחירה בעוף), הנה בזה אין מקום להסתפק כלל שאחרי נחירת הסימנים תיטרף, דהא זה דמותרת ע"י נחירה, מושפך למדנו, דסגי בשפיכה בעלמא, והיינו ע"י הסימנין ששם המקום לשפיכת הדם, ומזה ידענו שע"י שפיכת הדם ניתרת, וגם השפיכה היא ברוב הסימן האחד. וכל שכן לא שייך שתיטרף אח"כ. ואין זה דומה כלל לטרפה לחצי חיות, דשם לא נגמר ההיתר, משא"כ כאן. אלא שבאיסור אבר מן החי יש להסתפק, דבזה באמת שייך האיסור גם לאחר שחיטה כל שהיא חי'. ועל כרחך מה שמותר לאחר שחיטה אם נטל ממנה אבר, משום דשחיטה מסלק ממנה איסור אמה"ח. ולמדנו זה, מהא דאמרו דשחיטה אין עושה ניפול ומיתה עושה ניפול מקרא דבמותם, וכיון דבמיתה עושה ניפול ולוקה משום אמה"ח על כרחך דנעשה באמת אבר מן החי מיד, ומה שאינו מטמא מיד היינו דחיות מקצת שיש בה מונע לדין שתטמא, וכל שמתה שפסק חיותה, מטמאה בשביל שכבר נעשית אמה"ח ולא בשביל עתה. ומכל מקום השחיטה שהיא בגוף הבהמה שהגונה היא, מועלת לדבר המחובר לה, לסלק ממנה איסור אמה"ח. אם כן חזינן דשחיטה הוא מכשיר ומתיר לאיסור אמה"ח, ולזה שחיטה מסלקת אמה"ח [גם ממפרכסת]. וא"כ לא מצינו רק בשחיטה ולא בנחירה. אמנם לפי זה קשה כיון דמה"ת אין שחיטה לעוף אם כן בכל שחיטת עוף מן התורה נאסרו בני מעיים כיון דהם כמנחי בדיקולא, ומיתה עושה ניפול בהם אף שהם רק כאבר המדולדל ואם כן איך מותר מדרבנן כשתקנו בהם שחיטה. הן אמנם דיש מקום לומר דנהי דאין שחיטה לעוף היינו דאין צריך בהם שחיטה, אבל מכל מקום אם שחט יש בזה הכשר לדין אבר מן החי כמו בבהמה, דגם בזה מעשה השחיטה מתרת. ויש ראי' לזה, דהא בש"ס דזבחים למדו מקרא דבעוף בשחוטי חוץ חייב השוחט ולא המולק, וא"כ יקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מאי טעמא בעי שחיטה שם הרי גם בחולין כשר מליקה, ועל כרחך דהחיוב הוא גם בעוף על מעשה השחיטה המכשרת שגם בה מועלת, ולא על מעשה השפיכה שהיא מסלקת רק איסור נבלה. ומה שהקשו בש"ס בחולין דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא שייך שהיתה הלכה דאין עיקור בעוף, והרי לפי דברינו נפקא מינה לענין ההכשר דאבר מן החי והיתה ההלכה שבעוף הוכשר. נראה דעיקר קושית הש"ס היתה, כיון דמן התורה אין כאן שחיטה ומכל מקום גזרו חכמים ועשוהו כבהמה אם כן גם בדין עיקור למה לא עשאוהו כבהמה, אף דמן התורה אין עיקור, ואי דא"כ תקשה לי' מאי טעמא לא תקנו חכמים כבהמה, דליבעי שני סימנים, נראה דזה דסגי בסימן אחד בעוף, הוא מטעם שבו יצאה חיות בסימן אחד כמו בבהמה בשנים, ואין מקום לעשותו כבהמה, משא"כ בזה דאין עיקור דהוא רק דין בעוף בלי טעם, אם כן כמו שתקנו בו שחיטה כבהמה כן יתקנו עיקור. אלא שעדיין קשה שם מהא דאמרו בתחלה, דלמאן דאמר אין שחיטה אין עיקור, והרי מכל מקום יש עיקור לענין הכשר דאיסור אבר מן החי דבי' שייך גם בעוף שחיטה. לזה נראה דבאמת בעוף אין כאן דין שחיטה כלל, ומה שהקשיתי מהא דזבחים, נראה, דהא מצינו בש"ס לר' עקיבא דבשר נחירה הי' מותר במדבר, קודם שנצטוו על הזביחה ומכל מקום בקדשים בעי שחיטה כמבואר שם, אם כן נהי דמיעטו בעוף מדין שחיטה דהצווי הוא רק על בקר וצאן, אמנם בדין הקדשים דבעי שחיטה אין חילוק, ולזה במליקת עוף גם מן התורה יש בעוף דיני השחיטה שנוהגים במליקה כמו שנבאר למטה. אמנם דין המליקה הוא רק בפנים במקדש, אבל לו הי' מקריב בבמה עוף, אם הי' שייך בבמה, אז שם הי' בה דין שחיטה ככל הקדשים, וחיוב דשחוטי חוץ הוא בשביל שעושה מעשה השחיטה בחוץ כבמה, ובעי מעשה כזה שבקדשים מועלת, ובקדשים רק שחיטה מועלת, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם דשוחט חייב ומולק פטור שהשחיטה כשרה בחוץ, ולא כתב בחולין דכוונתו בבמה. וכן מה שכתב שם בשוחט בלילה כיוון גם כן דבחוץ היינו בבמה כשר בלילה כמבואר בסוף זבחים והארכתי בזה שם בביאור דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהשגתו ואין כאן מקומו, אם כן אין לנו ראי' כלל דשחיטה מועלת בעוף. ולזה נראה דבאמת גם בנחירה יש היתר לאבר מן החי, דהא קרא דבמותם נאמר בתורת כהנים קודם שנצטוו על הזביחה, ובשר נחירה הי' מותר, וגם בהמה בשפיכה כעוף ומכל מקום אמרו במותם, אם כן מוכרח דכל שההיתר על ידי נחירה מותר, ורק אחר כך שנאסרה *) עיין בדברינו בסימן ו' ובסימן ז'.