נאות יעקב פו

זוהי שחיטתה בשעה שאין עדיין דין שחיטה כלל, וודאי דבשעה זו נחירתה זוהי נחירתה ולא יותר. ומשום הכי גם לאחר מתן תורה שנחירה זו עצמה התנחלה לישראל, לא נוכל גם כן לומר זוהי שחיטתה, דבמה נתיפה כחה עתה לעמוד במקום שחיטה, אחרי דבשעה שנצטוו עלי' לא הי' מקום לומר בה כן. ואולם גם בר מן דין לא אראה בזה שום קושיא על שיטת הר' ישעי'. דבכל מקום דאמרינן זוהי שחיטתה הרי אין שם אלא מצוה זו לבדה, ושחיטה לא הי' שם, ויש לומר דמצוה זו עומדת במקום שחיטה שאינה במקום זה. אבל בן פקועה דהא דסגי לה בנחירה, הוא משום שכבר היתה לה שחיטת אמה, והנחירה דמצרכינן לה היא רק נוספת להשחיטה שהיה לה מכבר, איך נאמר בה זוהי שחיטתה, אחרי דלולא השחיטה שהיתה מקודם, לא הוי סגי לה בנחירה זו, והרי אין שתי שחיטות לבהמה אחת. ולא דמי לשעיר המשתלח ועגלה ערופה דהתם דחייתן ועריפתן הן עצמן מצותן ואין לשחיטה חלק בהן כלל, והוא פשוט. ד) אלא דלכאורה יש להעיר על עיקר הנחתנו דהנחירה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, מהא דבסנהדרין שם (בדף נ"ט) פרכינן על כלל זה דכל מצוה דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשנינן ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור. ומודעת מה שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) דכל היכא דאסור לישראל אפילו אי משום איסור אחר, לא אמרינן בי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואם כן הכא דלישראל נאמרה בסיני מצות שחיטה, והמתה אסורה להם, גם אי לאו האזהרה של הנחירה, מחמת אזהרת השחיטה, אם כן אפילו אם נידון את הנחירה הקודמת דלא נשנית בסיני, אכתי יש לנו לומר דלבני נח נאמרה ולא לישראל כקושית הש"ס, והכא לא שייך דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דגם לישראל אסורה מדין השחיטה, ולא דמי למילה ופרי' ורבי' דמשום דלמילתיי' נשנו אמרינן דלישראל נאמרה, דהתם במה דנשנו למילתיי' אין להוספה זו ענין עם עצם המצוה שנאמרה קודם מתן תורה לבני נח, ולכן כיון דעצם המצוה הוי כלא נשנית בסיני, אם נדון כאן דלבני נח נאמרה ולא לישראל, הרי לא ישאר לישראל אלא ההוספה שניתוספה בסיני וזה אין לו ענין כלל. כמו במילה דמה דנשנה למילתיי' הוא ענין חדש שמילה דוחה שבת, ומגוף המצוה אין בזה כלום, וכיון דגוף המצוה הוי כלא נשנית, אם כן אם נאמר הכא דלבני נח נאמרה, הרי שקלת מישראל עיקר ציווי המילה ושייך על זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל בנחירה ושחיטה, דגם אי חשבת לה להנחירה כלא נשנית בסיני על ידי מצות השחיטה, משום דהשחיטה הוסיפה דברים שאינם בנחירה, ולמילתיי' נשנית, הרי בזה ההוספה לחודה שהשחיטה יתרה על הנחירה כבר יש בו גם עצם האיסור שישנו בנחירה, דלבני נח אסורה המתה אם לא שהי' לה נחירה בסימנין, ולישראל הוסיפה התורה לאסור המתה, אם לא שקדם לה שחיטת הסימנין על פי הלכות שחיטה, ואם כן בההוספה גופה שהשחיטה יתרה על הנחירה כבר יש בו גם עצם הדבר האסור על פי דין הנחירה, ואם כן גם אי חשבת לה להנחירה כלא נשנית בסיני, לא נוכל לומר על זה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כיון דאכתי פש גבן מצות שחיטה שאוסרת לישראל דבר זה עצמו שהנחירה אוסרתו לבני נח, ואם כן תשאר הכא קושית הש"ס על דין הנחירה, אדרבה לבני נח נאמרה ולא לישראל. כן הי' אפשר לדחוק ולדחות תירוצי לדברי התוס' ולדברי הר' ישעי'. ובאופן כזה נרויח ליישב קושית הגאון רעק"א זצ"ל במהדורא תנינא סימן ק"ד שהקשה על דברי התוס' בחולין (דף כ"ג ע"א) ד"ה תמות שהקשו שם למה לן קרא דאין מום פוסל בעוף תיפוק לן מדאצטריך מן העוף למעט מחוסר אבר מכלל דבעל מום שרי בהו. והקשה הגאון הנ"ל דאי לאו קרא בהדיא למחוסר אבר אלא דהוי אסור מטעם בעל מום, לא הי' בן נח מוזהר על מחוסר אבר בעוף לאחר מתן תורה דלא הוי נשנית בסיני, דמה שנאמר לישראל איסור בעל מום, אין זה נשנית גבי מחוסר אבר, דלמילתי' נשנית לאסור בעלי מומין שאינן מחוסרי אבר. ולהנ"ל הדבר מיושב, דבכגון דא לא שייך עיקר הך מילתא דכל דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבן נח, כיון דבהא דלמילתי' נשנית נכלל בההוספה לבדה גם עצם האיסור שנאמר לבני נח קודם מתן תורה ובמקום האיסור דמחוסר אבר יהא אסור לישראל משום בעל מום, א"כ אפילו אי חשבת למחוסר אבר כלא נשנה בסיני ותשאר אזהרתו לבני נח ולא לישראל, אין לומר בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולכן יש לנו לומר באמת דלבני נח נאמרה ולא לישראל. והוי דומיא דנחירה בנידן דידן. אבל באמת אין בזה כלום, דמלבד דבנידון דידן יש לנו עודף באיסור הנחירה מה שאינו בשחיטה, לשיטת הר' ישעי', דמשום דין הנחירה דלבני נח אסור גם הבן פקועה, ואם כן שייך גם בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אלא דמלבד זה האמת יורה דרכו דכיון דמטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, כבר הי' הדבר לכלל בידינו דכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, לא בעינן עוד שיהא שייך המי איכא מידי כו' בכל פרט, אלא מכיון שכבר הי' הדבר לכלל בידינו, מדה היא בתורה ואין לשנות. ולכן גם במקום דלא שייך מי איכא מידי כו', כל דלא נשנית בסיני, אמרינן דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ה) ובדבר קושית הגאון רעק"א זצ"ל על דברי התוס' בחולין יש מקום לתרץ בפשיטות. דהרי העיקר מה דסלקא אדעתין לאסור בעל מום בעוף, הוא משום דעוף בכלל בהמה, כדגמרינן בסוף פרק שור שנגח את הפרה, והוי אמינא דהוא הדין לענין מומין. דהרי בעוף גופי' לא נאמרו פסולי המומין, ומהיכי תיתי למפסלה עד דצריך קרא דמן העוף למעוטי, אלא דסלקא דעתין דעוף בכלל בהמה. אכן אי בכלל בהמה היא הרי תקשה לן למה צריך קרא בעוף למחוסר אבר. וזהו שהקשו התוס', דאי סלקא דעתך דגם לענין מומין עוף בכלל בהמה הוא, למה לן למעוטי מחוסר אבר בעוף, והרי כבר נתמעט מחוסר אבר בבהמה וגם העוף בכלל, אלא ודאי דלענין מומין אין עוף בכלל בהמה, ואם כן אין לנו אלא מה דמעטי' רחמנא להדיא, מחוסר אבר אין בעל מום לא. וממילא אזדא לה קושית הגאון ז"ל דצריך קרא למעוטי מחוסר אבר, כי היכי דתיהוי נשנית בסיני. ולדידן לא קשה מידי. דבבהמה הרי כבר נשנה מחוסר אבר בסיני מקרא דתמים יהי', ואי דעוף בכלל בהמה לענין מומין, הרי הוי דינה גם בזה להיות מחוסר אבר שלה אסור לבני נח כמו בבהמה. אלא דהגאון ז"ל מפרש לכוונת התוס' בקושיתם דאי מום פוסל בעוף, יפסל המחוסר אבר משום לתא דמום, ולמה לן קרא ביחוד למחוסר אבר, ועל זה שפיר קשה לי' דצריך קרא כי היכי דתיהוי נשנית בסיני, אבל לפי פירושי דקושית התוס' הוי דכמו