נאות יעקב פה

ב) ובדברינו אלה ניחא לי ליישב דברי הר' ישעי' שהביא השיטה מקובצת בבבא קמא (דף מ"א) שכתב בבן פקועה הניתר בשחיטת אמו דצריך נחירת סימנין. והדבר תמוה, דמנין לו חידוש זה ומה מקורו. ועל פי דברינו הנ"ל יש למצוא טעם ומקור לדבריו. דלפי דברי הפסיקתא הנ"ל דבני נח היו מוזהרין על הנחירה קודם מתן תורה, הרי ודאי דהבן פקועה לא הותר להם אז בנחירת אמו, דהוא דבר שנתחדש לישראל לאחר מתן תורה, מקרא דכל בבהמה תאכלו, ולא הי' היתר זה לבני נח קודם מתן תורה. וכיון דדין הנחירה שלהם לא נשנה בסיני ולישראל נאמר ולא לבני נח, אם כן בכל מה שנוגע לדין נחירה זו, נשארו ישראל עתה באותו דין שבני נח היו בו קודם מתן תורה. ולכן יש לומר דכשהותר לישראל בן פקועה, הוא רק בנוגע לדין השחיטה שנאמרה לישראל ביחוד, אבל מצות נחירה שהוזהרו בה גם בני נח קודם מתן תורה, ועתה היא ירושת נחלה לישראל, דינה עתה בכל פרטי' כמו שהיתה לבני נח קודם מתן תורה, ונשאר עתה לישראל דין נחירה בבן פקועה כמו שהי' דינו לבני נח קודם מתן תורה, ולא מהני לזה שחיטת אמו, ואתו שפיר דברי ה"ר ישעי'. והדבר מסתבר. וכבוד ידידי בעש"ב הגאון ר' רפאל שפירא שליט"א הר"מ דוואלאזין העירני על דברי אלה, דא"כ גם בהיתר מפרכסת שעל ידי שחיטה נימא הכי, דהנחירה לבני נח קודם מתן תורה, הרי לא התירה להן את המפרכסת, והכי נמי לישראל לאחר מתן תורה נהי דהשחיטה מתרת להן את המפרכסת, אכתי תיאסר בשעה שמפרכסת משום דין הנחירה. ולדעתי אין מזה קושיא לדברי, דמה דאסור מפרכסת לבן נח קודם מתן תורה, הוא משום איסור אבר מן החי ומשום שלא הועילה לו הנחירה להתירו. והרי גם עתה אין הנחירה מועלת להוציא מידי אבר מן החי בשעה שמפרכסת, אלא דעתה היתירה הוא על ידי השחיטה שנתחדשה לאחר מתן תורה, ואם באנו להקשות באופן זה תהא הקושיא דכשם שלא הועילה הנחירה להוציא מידי אבר מן החי, הכי נמי לא תועיל השחיטה, וזה ודאי אין לו ענין דהרי זהו החידוש שנתחדש בשחיטה שמתרת יותר מן הנחירה. מה שאין כן בבן פקועה, דאיסורו לבן נח קודם מתן תורה הוא משום שחסר לו נחירה, ומהאי טעמא יש לאסור גם עתה כשחסר לה נחירה. ותו דלפי קושיתו הרי נפיל היתירא דמפרכסת בבירא, כיון דלעולם תהא אסורה, ולא דמי לבן פקועה דמהני ההיתר דכל בבהמה תאכלו שלא תצטרך לשחיטה. אלא דלכאורה קשה לי על ה"ר ישעי' מברייתא מפורשת בחולין (דף ע"ה) דאיפלגו ר' יוסי הגלילי ורבנן בבן פקועה אי מטמא טומאת אוכלין, דלר' יוסי הגלילי מטמא כשהוא חי מפני שראוי לאכילה כמות שהוא, ורבנן פליגי עלי' דכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין. ומדברי שניהם הרי נלמד דבן פקועה מותר באכילה בלי נחירה, דאם לא כן איך מטמא לר' יוסי הגלילי טומאת אוכלין מחייה, ורבנן נמי לא פליגי עלי' אלא דכל שהוא חי אין לו טומאה, אבל הא מיהת דיש לו היתר אכילה גם לדידהו, והרי זה סתירה גלוי' לדברי הר' ישעי'. אכן הדבר מתיישב בפשיטות דלהוציאה מדין בעל חי כדי שתטמא טומאת אוכלין לא בעינן כלל היתר תכילה, אלא כל שהוא שחוט אף שהוא אסור באכילה, מהני לי' שחיטתו לאחותי לי' תורת טומאת אוכלין, משום דשם שחיטה בעלמא מתיר באכילה. כדחזינן במפרכסת דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה, דכחי' היא לכל דברי' וגם אין לה היתר אכילה לא לישראל ולא לעכו"ם כל זמן שמפרכסת, ומטמאה טומאת אוכלין מטעם דשם שחיטה שמתיר בעלמא באכילה, מהני לה לאפוקה מתורת בעל חי ולאשוויי' אוכל לדין טומאה כמבואר בחולין (דף קכ"א ע"ב) ובפרש"י שם. והכי נמי בבן פקועה כיון דכשחוט דמי, אף על גב דלהר' ישעי' אסור באכילה בלי נחירה, אהניא שחיטתו לר' יוסי הגלילי לאחותי לי' תורת טומאה משום האי טעמא דשם שחיטה מתיר באכילה בעלמא, דהוי כמו מפרכסת דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה. ורבנן סבירא להו דבעל חי גמור לא דמי למפרכסת ולא מהני לי' שחיטתו לאפוקי מדין בעל חי ולאחותי לי' טומאה. ומיושב בזה מה שראיתי בספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב שהקשה על שיטת הר' ישעי' מהא דאמרינן בבבא קמא (דף ק"ו ע"ב) ולישני לי' בבן פקועה, ואי בן פקועה טעון נחירה, נימא בי' נחירתו זוהי שחיטתו וליחייב עלי' ארבעה וחמשה, כדאמרינן דחייתו לצוק זוהי שחיטתו ובעגלה ערופה עריפתה זוהי שחיטתה. ולהנ"ל אתי שפיר, דכל הני דאמרינן בהו זוהי שחיטתו זהו רק בדבר שנצטוו עליו לאחר שכבר נצטוו על השחיטה, ואז שייך לומר דכיון שקבעה בו התורה מצוה אחרת, מצוה זו עומדת במקום שחיטה, וזוהי שחיטתה. אבל נחירה דבן פקועה, שלפי דברינו ציוויו הי' קודם מתן תורה, הרי ודאי דעל עיקר ציוויו אז, לא הי' שייך לומר נחירתו זוהי שחיטתו, אחרי דגם בהמה שאינה בן פקועה לא היתה צריכה אז אלא נחירה ואיך נאמר עלי' נחירתה דלא שייך טעם זה כמו בטמאין באמת אסורה להם. ונחירה זו מה היא. ולדברינו אתי שפיר דגם המהר"ל דבריו הם על קודם מתן תורה, [דקאי שם גם כן באחי יוסף] שאז היו מוזהרין על הנחירה, וסבירא לי' להמהר"ל דכל שגם הנחירה מצוה היא, מתרת היא את המפרכסת כמו שחיטה. והא דאנן צריכין לטעמא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, הוא משום דעתה לאחר מתן תורה אין להם עוד מצוה בנחירה, דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ולכן צריכין אנו לטעמא דמי איכא מידי כו'. ושם באותו ענין כתב המהרש"א דמה דאמר פרע להן בית השחיטה ולא אמר פרע בפניהם, כמו שאמר בגיד הנשה טול בפניהם, משי דבשחיטה הניח לאחיו שישחטו בעצמן, דלא הי' מהני שחיטת אנשי בית יוסף דהוי שחיטת נכרי, מה שאין כן בגיד הנשה. ודבריו קשים להבין, דמה יתרון לשחיטת אחי יוסף קודם מתן תורה, על שחיטת אנשי בית יוסף בשעה שהיא על פי דיני שחיטה, דהרי גם אחי יוסף לא היו בני זביחה כל זמן שלא נצטוו על השחיטה. ואולי דעת המהרש"א דגם לקולא יצאו האבות מכלל בני נח, ולכן שחיטתן כשרה כשחיטת ישראל אף קודם מתן תורה. אבל לדעתי בשחיטה לא שייך זה אפילו להראשונים דהאבות יצאו גם להקל, דזה שייך רק במידי דתלי בדין ישראל, כגון בשמירת שבת, דמי שלא נתקדש בקדושת ישראל חייב מיתה על שמירתו, ולזה אהני לן מה דהאבות יצאו מכלל בני נח גם להקל, שיהא עליהם דין ישראל גם לענין זה. אבל בשחיטה דהעיקר תלוי בציווי על הזביחה, דגם אם ישראל כשר הוא לכל דבר, אלא שלא נצטוה על השחיטה שחיטתו פסולה, כמו דחזינן בקטנים שפסולין לכתוב תפילין משום שלא נצטוו על הקשירה, אף דהקטן דין ישראל עליו, אלא דהכא תלוי אם נצטוה על הקשירה, והכי נמי בשחיטה. וכמה נתקשו בשחיטת קטן שכשרה באחרים רואים אותו ולא פסלינן לה משום שאינו מוזהר על הזביחה עד שהמציאו דגם הקטן בר זביחה הוא, אבל לולא זה היתה שחיטתו פסולה. והרי הקטן דין ישראל עליו לכל דבר להחמיר ולהקל, אלא שלא נצטוה על הזביחה, והכי נמי האבות לפני מתן תורה, אף אם דין ישראל עליהם גם להקל, מכל מקום שחיטתן פסולה, דסוף סוף לא נצטוו על הזביחה. ומהאי טעמא אמרתי ליישב קושית הראשונים מפני מה לא קיים אברהם בעצמו גם מצות מילה. ולדעתי פשוט ניחא דמילת נכרי פסולה משום שלא נצטוה על המילה כדאיתא בעבודה זרה (דף כ"ח), אם כן לא הי' מקיים שום מצוה במילתו קודם שנצטוה, דאין זו מילה כלל