נאות יעקב פד

רש"י זולת הרמב"ם. ודעתו באמת דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי'. ועיין במה שכתב הטור בסימן כ"ז ובתבואות שור שם. לפי שבעת ההדפסה ראו אנשים אחדים את דברי הסימן הזה וטעו בכוונת תירוצי לדברי הרשב"א שביסוד הסימן. הנני חוזר כאן בקיצור על תמצית כוונתי. והוא, דבפרה ועוף של בדק הבית דמשום שיש להם היתר אכילה ע"י פדיון אמרינן דמפרכסת שלהן אינה כחי' ועי"ז אין להן עוד פדיון והיתר אכילה. אין לנו לומר דמשום זה תשוב להיות מפרכסת דידהו כחי', כדין כל מפרכסת שאין לה תורת אוכל דהוי כחי'. דמהיכי תיתי נימא הכא דכשיצאה מכלל פדיון הוי כמו שלא הי' עלי' תורת אוכל מעיקרה, והרי כיון דמצד עצמה מפרכסת כחי' ויש לה פדיון כבר ירד עלי' תורת אוכל כשנשחטה, ואם על ידי זה שיש לה תורת אוכל הויא כבשרא בדיקולא ודינה כאינה חי' ואין לה פדיון ואסורה באכילה, הרי אין זו אלא שנאסרה לאחר שהי' עלי' תורת אוכל ונעשית כבשרא בדיקולא, והוי כבשרא בדיקולא שנאסר באכילה שלא ישוב להיות כחי' משום איסורו. באופן דהכא אין שום סתירה מאיסור האכילה להא דהוי כאינה חי' שהוא רק מחמת היתר האכילה, דגם זו הי' לה היתר אכילה ושוב נאסרה. מה שאין כן באותו ואת בנו דקדשים דעל ידי האיסור הוי מחוסר זמן, הרי אין זו שחיטה ראוי', ואף דהוי זה על ידי האיסור דאו"ב, אבל סוף סוף לבתר האיסור הוי השחיטה בעיקרה שחיטה שאינה ראוי' ומשום הכי נמצאו שם חולקים על הרמב"ן דבאמת אין שם מלקות דאו"ב לר' שמעון. והרמב"ן תירץ דהמלקות חייב לפי שלולא האיסור היתה השחיטה ראוי'. והכא לא שייך תירוץ הרמב"ן כמו שכתבנו, אבל הכא אין לנו צורך לתירוצו דבאמת כבר הי' עליה תורת אוכל ונאסרה. ולפי זה לא מהני איסור זה לטומאת אוכלין שיהא דינה כאוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דכבר הי' לה שעת הכושר. ונמצאו דברי הרשב"א מיושבים. סימן יא יישוב דבור תוס' אחד במס' חולין. חולין דף צ"א ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה. וכתבו התוס' בד"ה כמאן אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עד כאן לשונם. והכל תמהים דאי כדבריהם דבן נח מוזהר על הנחירה והמתה מאלי' אסורה לו, איך אמרה תורה בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דודאי לא שרי רחמנא ליתן ולמכור לגר ולנכרי את הדבר האסור להם. והתמי' עצומה וכבר הזכרנוה בסימן ז'. ולא ראיתי מי שיתרץ בזה אף תירוץ כל שהוא. א) ואשר נראה לי בתירוץ דבריהם, דהנה יסוד דברי התוס' הוא מן הפסיקתא דרב כהנא, דעל הפסוק דכל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה, דרשינן שם חי ולא מת, ומכאן הוציאו התוס' דבני נח מוזהרין על נחירת הסימנים, והמתה מאלי' אסורה להם. כמו שהביאו יסוד זה לדבריהם בההגהות החדשות. [יעיין בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) תוס' ד"ה אכל שכתבו דלאדם הראשון היתה מותרת המתה מאלי', והוא משום דאזהרה זו לנח נאמרה, ולאדם הראשון לא הי' עדיין עיקר היתר הבשר, אבל גם ציווי מיוחד על המתה לא הי' לו] אולם הא גופא טעמא בעי דאחרי דהתורה הזהירתו על הנחירה, איך ציותה ליתן לו את הנבלה. והקושיא שעל התוס' תשוב על הפסיקתא. אולם אחרי שידענו אזהרתו היכן היא, יבוא הדבר אל נכון. דבסנהדרין (דף נ"ט) אמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, וכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית לזה ולזה נאמרה. ופרכינן ממילה ומפרי' ורבי' דנשנית בסיני, ולא נאמרה לבני נח ומשנינן דלמילתיי' נשנו, מילה משום היתר שבת, ופרי' ורבי' משום דבר שבמנין, וכל דאצטריך למילתי' אין זה נשנית בסיני, ולישראל נאמרה ולא לבן נח. ולפי זה נחירה זו שנאמרה לבני נח קודם מתן תורה כדרשת הפסיקתא הוי דינה כלא נשנית בסיני, דמה שנצטוו אחר כך על השחיטה, לא הוי זה נשנית לגבי הנחירה כיון דבשחיטה ניתוספו דינים שאינם בנחירה ואין לך למילתי' נשנית גדול מזה. ואם כן דינה ככל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח, ומשעת מתן תורה ואילך פקעה אזהרתה מבני נח ונשארה לישראל. ואף על גב דלישראל יש להם עתה מצות שחיטה, ואין צורך להם בציווי הנחירה הקודם, הרי גם בכל דבר דאמרינן בי' דלמילתי' נשנה יש לומר כן, דגם במילה ובפרי' ורבי' נצטוו בהן עתה מחדש ואין צורך להם בהציווי שקדם למתן תורה אלא דהעיקר דכל שלא נשנית בסיני, פקעה האזהרה מבני נח ממתן תורה ואילך, ולכן לא איכפת לן מה דכישראל אין צורך בהאזהרה שקדמה. עיין היטב בדברי רש"י סנהדרין שם ד"ה לזה ולזה שמבואר דכל דלא נשנית בסיני פקעה האזהרה הקודמת מבני נח. ומעתה דברי התוס' והפסיקתא עולים כהוגן. דהפסיקתא הרי קאי בבני נח קודם מתן תורה, ואז באמת היו מוזהרין על הנחירה, והנבלה המתה היתה אסורה להם. וקרא דכתיב או מכור לנכרי הרי קאי לאחר מתן תורה, דכבר הותרה לב"נ המתה מאלי', דמסיני ואילך פקעה מצות הנחירה מבני נח, ונשארה גבי ישראל כדין כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ולכן אמרה תורה לתת להם את הנבלה. ונכון. ואין להקשות דנהי דמצד מצות שחיטה שנאמרה לאחר מ"ת לא הויא הנחירה כנשנית בסיני משום דבשחיטה ניתוספו דינים שאינם בנחירה, אבל אכתי תהא כנשנית בסיני מצד איסור הנבלה שנאמר לישראל בסיני שאין בו רק איסור המתה, ואין בו שום הוספה על איסור זה עצמו, שהי' כבר לבני נח מדין הנחירה, ואם כן בשביל ציווי זה הוי הנחירה כנשנית בסיני. דזה אינו, דגם באיסור הנבלה יש לומר דלמילתי' נשנה. חדא, דבאזהרת הנחירה שקודם מתן תורה אין בה לאו, דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה לפי דרשת הפסיקתא, ואיסור הנבלה צריך לן למיקם עלי' בלאו וללקות עליו. ועוד דבאזהרה זו דנבלה שליש אל, הרי נכללו בה כמה איסורי נבלה שעל ידי פסולי השחיטה שלא היו באזהרת הנחירה, שאינה אלא נחירת סימנין ואין בה מהדברים הפוסלים בשחיטה, והאיסור דנבלה הרי קאי גם על השחיטות הפסולות. ואם כן יש לנו לומר גם באזהרת הנבלה דלמילתי' נשנית, ואכתי לא הוי הנחירה נשנית בסיני ואתו שפיר דברי התוס'). *) ובזה יש ללמד זכות על דברי המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל פרק י"ט שכתב שם, דהנחירה מתרת לבני נח את המפרכסת כמו השחיטה לישראל. והדברים מתמיהים, דהרי רק מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שרינן להו את המפרכסת, ובמקום