נאות יעקב פג

ומשום הכי אסורה לפני פדיונה באיסור דלא תאכל כל תועבה הנוהג בכל פסולי המוקדשין, כיון דעדיין שם קדשים עלה. ומה דנקט הרמב"ם לדינו בהוטל בה מום אף על גב דגם בנפל בה מום ממילא יש לאסור מלא תאכל כל תועבה, וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף קט"ו) דאין חילוק בין בידים לממילא. היינו משום דבנפל בה מום ממילא פודין אותה גם על מום זה, והרמב"ם הרי קאי לאשמועינן גם הך דינא, דעל מום זה אין פודין אותה, וזהו דוקא במום שבידים, והא דאין פודין יש לומר דהוי דרבנן משים קנסא, כמו קנסא דבכור דאין שוחטין אותו על מום שבידים] ולזה לא נחית הרמב"ם כלל אם הוא דאורייתא או דרבנן. [ואולי יש לומר דגם מדאורייתא אין פדיונו פדוי, דכיון דקנסוהו רבנן שלא לפדות על מום זה, הוי כמו דהוציאוה רבנן מרשותו לענין פדיון, וכבר ביארו האחרונים דבעניני ממון כל שאינו שלו מדרבנן מהני גם לדא רייתא. ויש לומר עוד על פי מה שביארו מחברי הכללים דגם באישור דרבנן שייך אי עביד לא מהני ואין כאן מקומו להאריך. אבל הא מיהת דקודם שנפדה לוקה מדאוריותא מלא תאכל כל תועבה, לפי שעדיין קדשים הוא] אולם זהו רק בשארי קדשים דעל ידי מומן אינן יוצאין לחולין, והוי עליי' דין קדשים עד שיפדו, ומשום הכי שייך בהו איסורא דלא תאכל כל תועבה, אבל בבכור דיוצא לחולין על ידי מומו ואין צריך פדיון, אין מקום עוד לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה כשהומם, דכיון דכבר נפיק לחולין אין כאן עוד לא התועבה הנוהגת בקדשים ולא אזהרתה, להאחרים דדרשי לה לפסולי המוקדשין. אלא דר' אליעזר דריש לי' ביחוד לצורם אוזן בכור ולא נקיט לדרשא דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אבל הרמב"ם לא פסק כוותי' דהרי מייתי לדרשא דאחרים, ומשום הכי אין בבכור איסור דלא תאכל כל תועבה, כיון דמשעה שהומם כבר יצא מכלל פסולי המוקדשין, אלא דרבנן קנסוהו שלא ישחט על מום שהטיל בו בידים, וכמו שקנסו בשארי קדשים, דאין פודין על מום שבידים והדברים מכוונים. ולפי זה יובן גם המחלוקת שבספרי, בדרשא דלא תאכל כל תועבה, דאחרים דרשי לי' לפסולי המוקדשין ור' אליעזר דריש לי' לבכור, ולכאורה הרי גם בכור שהומם פסולי המוקדשין הוא ובמאי פליגי, אלא דהוא הדבר דבכור דנפיק לחולין על ידי מומו תינו עוד בכלל פסולי המוקדשין ואין לאוסרו להאחרים דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אלא דר' אליעזר דריש לי' לצורם אוזן בכור, ולא סבירא לי' דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ומצאתי ברי"ט אלגאזי שכתב קצת כדברינו ביישוב דברי הרמב"ם, אבל דרכו דרך אחרת ואין דבריו דברי. תדע, שהרי זה סותר לדבריו בקדשים שמתו וכנ"ל. הדרן לדידן, דלפי זה הרי יש לחלוק על עיקר סברת הרי"ט אלגאזי שכתב לאסור קדשים שמתו משום לא תאכל כל תועבה, דכיון דלולא איסור זה הוו חולין גמורין ולא אשתייר בהו מידעם מקדושתן הקודמת, לא שייך בהו איסור דלא תאכל כל תועבה וכנ"ל. ותשוב קושית המקנה על דברי התוס' דקדושין שכתבו דשחוטי חוץ מותרין באכילה, מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי'. אכן אכתי יש מקום לומר דהתוס' סבירא להו דכל דעל ידי הפסול הוא דנעשה חולין קאי עלי' הלאו דלא תאכל כל תועבה, כיון דלולא פסול זה הי' קדשים, הרי זה קדשים שנפסלו, ולא דמי להיכא דיצא לחולין על ידי פדיון, שנפקע ממנו גם האיסור דלא תאכל כל תועבה שחל עליו מכבר, דהתם הוי חולין מחמת דבר אחר, גם לולא הפסול, אלא דאילולא הפסול לא הי' מהני לה פדיון, אבל מה שיצא עתה לחולין, אין זה מחמת הפסול אלא מחמת הפדיון, אבל כל שמחמת פסולו והתועבה נעשה חולין לא איכפת לן בזה. ואף דמפסקי הרמב"ם שיישבנו נראה שאין דעתו כסברא זו, שהרי בבכור שהומם אין בו משום לא תאכל כל תועבה לפי שעל ידי מומו יצא לחולין, אבל ביישוב דברי התוס' נוכל לומר כן וכדינו של הרי"ט אלגאזי. ואי דתקשה להתוס' מסוגית הש"ס דבכור שהומם אין איסורו אלא מדרבנן, ולא אסרינן לי' מלא תאכל כל תועבה, תירוצים רבים כבר נאמרו ביישוב הסוגיות להרמב"ם ויתורץ גם לדברי התוס'. ולדידי יש לומר להתוס', דהסוגיות לא סבירי להו כדרשת הספרי, ואין חילוק בין חולין לפסולי המוקדשין, ובחולין הרי ממעטינן בעלי חיים מאיסור דלא תאכל כל תועבה והוא הדין לפסולי המוקדשין. והא דחשבינן לשחוטי חוץ ששא"ר אף דלדברינו בשעת התועבה הוו בע"ח, יש לומר להתוס' דזה אתי כהספרי דדרשי לי' לפסולי המוקדשין לאסור גם בעלי חיים, ובדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב לאסור בבעל מום משום לא תאכל כל תועבה, צריך לי עיון מדבריו בספר המצות מצוה ק"מ. שכתב שם מפי השמועה למדו דלאו דלא תאכל כל תועבה קאי על פסולי המוקדשין שנפסלו לאחר שחיטה, הרי דדוקא בפסול דלאחר שחיטה איתי' לאיסור זה, ואיך כתב הכא דגם כשהומם מחיים קאי עלי' בלא תאכל כל תועבה. ודוחק לומר דאיירי במום דלאחר שחיטה כשהומם לפני קבלת דמו כדאיתא בזבחים (דף כ"ה), ושייך גבי' לא תאכל כל תועבה כיון דנפסל לאחר שחיטה. אבל לא נראה לדחוקי כולי האי ול"ע. כ) ועל פי דברי הרשב"א שבתחלת דברינו בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דכל שאסור באכילה אף שהותר מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה, מפרכסת שלה כחי'. ומתבאר כן גם מדברי יתר הראשונים שהבאנו דבריהם בסימן ו'. יתבאר לנו טעם נכון לדעת הרמב"ם דישראל בטהורה מפרכסת כחי', כמבואר בדבריו בפרק חמישי מהלכות ערכין הלכה י"ג שחט בה שנים כו' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' כו' והרי היא בכלל והעריך והעמיד עד שתמות. וזהו דלא כפשטות הסוגיות דבריש פרק כסוי הדם ובשבועות (דף י"א) דאמרינן במפרכסת דישראל בטהורה דלא בת העמדה והערכה היא. ואם כי הסוגיא דריש פרק כסוי הדם עוד נוכל ליישב כתירוצו של הרמב"ן בחידושיו שם, דכוונת הש"ס שלא יספיק להעמיד ולהעריך בעת הפרכוס, אבל קושית הש"ס דשבועות (דף י"א) אנשחטה תפדה, והא בעינן העמדה והערכה, אין לה מרפא גם בדברי הרמב"ן, אם לא שנדחוק דהקושיא קאי אמתה לחודה, כמו שכתב שם הרמב"ן בסוף דבריו. וכל הדוחק הזה למה. ועיין במשנה למלך שהעיר מדברי הראשונים. ולדברי הרשב"א הנ"ל אתי שפיר. דלדבריו לא מצי הרמב"ם סביר לעיקר הך דינא, דכיון דכל שאסורה באכילה, אפילו מאיסור אחר שאינו מהיתר השחיטה, לא אמרינן בה תו דאינה כחי', אם כן למה שפסק הרמב"ם בהא דדרשינן לא תאכלו על הדם דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דהוי לאו גמור ולוקין עליו כמבואר בדבריו בריש הלכות שחיטה, ודלא כמו שכתב רש"י בחולין (דף קכ"א) דהוי אסמכתא הרי לא משכחת לה לעולם היתר אכילה גמור בשעה שמפרכסת, דהרי תמיד אסורה היא משום לא תאכלו על הדם, ואם כן לא הוי כבשרא בדיקולא ואין מקום כלל לעיקרא דהך מילתא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', כיון דבשעה שמפרכסת אין לה היתר אכילה לעולם. וזה נכון. ולפי זה יהי' מוכרח דכל הני ראשונים דסבירי להו דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' דעתם כדעת רש"י דלא תאכלו על הדם הוי אסמכתא, ומדאורייתא מותרת באכילה, דאם לא כן לא משכחת לה להך דינא וכנ"ל. ועיין בלחם משנה ריש הלכות שחיטה ובפרי מגדים סימן כ"ז במשבצות. ובאמת לא מצאתי מי שיחלוק בזה על דעת