נאות יעקב פב

קדושתן, כמו שמותרין בה לאחר שנפדו, ולמה לא יחול איסור נבלה על אכילתן. גם במה שכתב המקנה בקדושין שם (בדף נ"ז) דעל שחוטי חוץ קאי בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך והוא הדין בקדשים שמתו לא נעלה בזה ארוכה לדברי התוס' דזבחים. דמחיים הרי לא חייל איסור זה על איסור אבר מן החי, ולאחר מיתה הוא דחל, ואתו איסור נבלה ואיסור דלא תוכל לאכול בשעריך בהדי הדדי. אלא דלדידי נראה דבקדשים שמתו ליתי' כלל לאיסור דלא תוכל לאכול בשעריך, דלפי הנראה מהסוגיא דמכות (דף י"ח) ומפירש"י שם, איסור זה אחד הוא עם איסור העשה דאתי מודם זבחיך ישפך, אלא דקרא זה אתי למלקות, ואם כן לאחר מיתה דאין מקום להעשה דדם זבחיך ישפך, הכי נמי אינו מוזהר בלא תעשה זו. שוב ראיתי במקנה עצמו שהעיר כן.*) יח) מיהו עיקר הדבר שכתבנו דלדרשת הספרי איכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה גם לדעת התוס' דיצאו מקדושתן לגמרי ומותרין גם באכילה מצד איסור קודש, והרי"ט אלגאזי כתב כן בכל הקדשים שמתו דאף דיצאו לחולין לגמרי אית בהו משום לא תאכל כל תועבה כפי הדרשה דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר לדידי צריך עיון טובא. דאחרי דלפי דרשה זו לא נאמר איסור דלא תאכל כל תועבה אלא בפולי המוקדשין דוקא, וכמו שכתבו הרמבר״ם והתוס', אם כן זהו רק אם גם לאחר פסולן, עדיין שם קדשים עליהם, אלא שנפסלו, אבל היכא דלאחר שנפסלו חולין גמורין הן, איך נאסרם מדרשא זו שלא נאמרה אלא בפסולי המוקדשין דוקא. ועוד דאפילו למאן דדריש דרשא זו גם בחולין, הלא זהו אי הוי תועבה בחולין, אבל הכא דבחולין אין זה תועבה כלל, איך נאסרם כשנפקעה קדושתן ונעשו חולין. ואין לומר דכיון דבעת התועבה הוו קדשים ונפסלו, בכגון דא נתקבלה מפי השמועה הדרשא דלא תאכל כל תועבה, אף אם נשו חולין אחר כך. דאם כן גם כשנפדו אחר פסולן ונעשו חולין נימא דנשארו באיסורן דלא תאכל כל תועבה שנאסרו בו מכבר, דמאי נפקא מינה אם יצאו לחולין על ידי הפסול עצמי, או על ידי הפדיון שאחר כך. ולא כן ראינו בדברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין בקרבן שהוטל בו מום דלוקה על כזית ממנו משום לא תאכל כל תועבה, עד שילד בי מם אחר ויאכל על ידי פדיון. הרי דכשיצא לחולין על ידי פדיון הותר האיסור דלא תאכל כל תועבה, שהי' עליו בעודו קדשים, והדבר קל וחומר, דמה התם שכבר חל עליו איסור דלא תאכל כל תועבה, אפילו הכי כשנעשה חולין ה תר מאיסורו כל שכן הכא דאנו דנין שלא יחיל עליו כלל האיסור דלא תאכל כל תועבה משום דבשעת פסולו נעשה חולין ואין האיסור דלא תאכל כל תועבה חל עליו כלל, ומה גם בתועבה כזו שבחולין אינה תועבה כלל. וכן מוכח מדברינו עצמן, דלפי תירוצנו לדברי התוס', דבשחוטי חץ איכא משום לא תאכל כל תועבה, הרי העירונו במה שהקשו התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) על שחוטי חוץ דתיהוי שחיטה ראוי', משום דחזי לאכילה על ידי פדיון, והרי אכתי יאסרו משום לא תאכל כל תועבה. אלא ודאי כיון דאיסורן הוא משום דין פסולי המוקדשין, אין לאוסרן בשעה שנעשו חולין מהני תרי טעמי [ואפילו להגמ' דחולין דאיסור דכל שתיעבתי נוהג גם בחולין, אכתי אין לאסור שחוטי חוץ מהאי טעמא דהרי לגירסת רש"י ילפינן ממעשה שבת דכל שאין התועבה בעולם אין לאסור משום כל שתיעבתי, ולגירסת התוס' אין בעלי חיים נאסרין באיסור זה. ואם כן בשחוטי חוץ שאין השחיטה בעולם. ובשעת התועבה דין בעלי חיים עליהן דמפרכסת כחי' וכמו שהארכנו לעיל, הרי אין מקום לאוסרן לא לגירסת רש"י ולא לגירסת התוס' אם לא על פי דרשת הספרי דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ובפסולי המוקדשין אסורין אפילו בעלי חיים כדחזינן בבעל מום אבל לדעת הראשונים דנפקעה קדושתן לגמרי והוו כחולין הרי אין לאוסרן גם להספרי וכנ"ל] ואם הותר מחמת זה האיסור שהי' בהן מכבר, כל שכן דלא חייל לכתחלה וכנ"ל. ואם כן הדבר נסתר מצד עצמו. ורק אם נאמר דקדשים שמתו יש בהן איסור מעילה ולא יצאו לחולין לגמרי, אז הוא דיש לומר דקאי עליי' גם בלא תאכל כל תועבה, כדין כל פסולי המוקדשין, כיון דעודן בקדושתן אבל לפי מה שרצה לומר הרי"ט אלגאזי דקדשים שמתו יצאו לגמרי מקדושתן ומכל מקום אסורין מלא תאכל כל תועבה, זהו נסתר מדרשת הספרי טצמה. ואין לומר דאף דיצאו גם מידי איסור מעילה, אין לדונם כחולין גמורין דאכתי אסורין בשארי הנאות מואכלת ולא לכלביך ואסורין בגיזה וחלבן אסור, הרי שיש בהן צד קדושה גם עתה. דזה אינו, דהרי איסורין אלו נוהגין בהן גם לאחר פדיונן, ואפילו הכי חזינן מדברי הרמב"ם ותוס' דב"ק הנ"ל, דלאחר שנפדו נפקע מהן גם איסור דכל שתיעבתי שהי' בהן מקודם, הרי דבצד קדושה זו שנוהגת בפסולי המוקדשין גם לאחר פדיון, לא יצאו מכלל חולין לענין זה שתהא התועבה הנוהגת בקדשים נוהגת גם בהן. יט) ובזה נראה לי ליישב דברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין שהבאנו לעיל, ממה שהקשו עליו האחרונים. דשם בהלכה ה' כתב בהמת קדשים שהוטל בה מום לוקה על כזית ממנה משום לא תאכל כל תועבה, הרי דאיסורה מדאורייתא. ובפרק רביעי מהלכות בכורות הלכה ז' כתב בצורם אוזן בכור דקנסו אותו שלא ישחט על אותו מום, הרי דאינו אלא קנסא דרבנן, ואין בו איסור דאורייתא. וכן מבואר בהסוגיות דבכורות (דף ל"ד) ובגיטין (דף מ"ד) ובמועד קטן (דף י"ג) דאינו אלא איסור דרבנן. וזה סותר לדבריו שבפסולי המוקדשין, עיין במשנה למלך ובפרי חדש שהקשו כן. ולדברינו דלדרשת הספרי דד יש לא תאכל כל תועבה על פסולי המוקדשין אין לאשור בשביל זה אלא היכא דגם לאחר נפסלו דין קדשים עליהם, אבל היכא דלאחר שנפסלו יצאו לחולין אין לאוסרן עוד מהני תרי טעמי דכתיבנא, אתי שפיר שני פסקי הרמב"ם. דהנה בספרי פרשת ראה דרשו בפסקא דלא תאכל כל תועבה תרי דרשי, אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ור' אליעזר דריש לי' לצורם אוזן בכור. ולהך דרשא דאחרים אין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, ובחולין אין איסור זה נוהג כלל. והרמב"ם נקט עיקר להך דרשא דאחרים, שכן כתב שם בפרק י"ח מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, ואם כן להרמב"ם כל דלאחר שנפסלו יצאו לחולין, אין בהן עוד משום לא תאכל כל תועבה. ולפי זה יתפרשו הדברים כהיגן. דבהוטל בה מום בבהמת קדשים, הרי אינה יוצאה במום זה לחולין, דהרי צריכה פדיון, וכל זמן שלא נפדתה עדיין דין קדשים עלי' *) ומה שכתב שם המקנה דלר' אבהו יש בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך בשעריך גם איסיר הנאה, לא ברירא לי כלל, דהרי עיקר קרא זה קאי במעשר שני חוץ לחומה, ומדרשא דונדבותיך דרשינן לקדשיםלפני זריקה. ולא שמענו למעשר שני חוץ לחומה שיהא אסיר בהנאה. ולמאן דאמר ממון הדיוט הוא, יהא אסור ליתנו במתנה חוץ לירושלים, וכיון דבמה שנאמר מפורש בקרא אין בי איסור הנאה, איך נאמר דבאכילת קדשים לפני זריקה דאתי מדרשא יהא בו גם איסור הנאה. וצריך עיון.