נאות יעקב פא

דהכי לא אקדיש, דדין חטאות אלו ככל הפסולין שנפסלו לאחר הקדשן. וכי פרכינן הוא רק בחטאת שמתו בעלי' דגם לולא הדין הפוסלן אין זה קרבנו עוד, דהמתים אינן בני קרבן, ועל זה הוא דשייך למפרך, דאדעתא דהני לא אקדשה כיון דגם לולא הפסול שפסלתו ההלכה למשה מסיני אין קרבן זה עולה לו. ועל זה הוא דמשנינן דהלכתא גמירי דלמיתה אזלא אע"ג דנפיק לחולין, אבל בשארי חטאות המתות אין שום טעם לומר דליפוק לחולין, וכדאזלי למיתה הוא מיתת קדשים פסולין שההלכה מצריכתן מיתה, כמו דהצריכה התורה שרפה בנותר. ואם כן אין עוד לתת טעם לשיטת הראשונים דהא דלא נהנין בחטאות המתות הוא דרבנן עפ"י דברי הגמ' דב"ק הנ"ל, דדברי הגמ' לא נאמרו אלא בחטאת זו שמתו בעלי' ולא בכל חטאות המתות. וכן גם האיסור דלא תאכל כל תועבה שכתבני דאינו בחטאות המתות, משום דנעשו חולין למפרע, אין לזה מקום אלא בחטאת שמתו בעלי', אבל שארי חטאות המתות אית בהו משום לא תאכל כל תועבה כבכל פסולי המוקדשין. ויתורץ מה דאמרינן בבכורות אי מהלכתא הוי אמינא איסורא איכא, כמו שכתבנו דאסירי מלא תאכל כל תועבה, וקאי על שארי חטאות המתות ובדידהו הוא דאמר דאצטריך קרא ללאו (דהיינו למלקות ואף על גב דבחטאת שמתו בעלי' אין בו גם איסורא, דכיון דהוי חולין מעיקרא לא מיתסר משום ל"ת כ"ת, ובדידי' צריך קרא גם לאיסורא, עדיפא מינה אמר דקרא צריך גם לכל החטאות המתות ולמלקות. אולם עוד יש לומר מטעם אחר דבחטאת המתות אין לאסור משום לא תאכל כל תועבה. דאף דבכל מקום שאסור משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הוי האיסור גם כשלא עשה התועבה בידים, וכמו שכתבו התוס' בחולין דגם בנעשתה התועבה ממילא איתי' לאיסור זה. [ולפלא על הגאון בפליתי סימן פ"ז שכתב דצריך קרא לאסור בשר בחלב באכילה ולא אסרינן לי' משום לא תאכל כל תועבה, כיון דאיכא איסור על בישולו, כגון שנתבשל על ידי נכרי או לחולה דלא עביד תועבה בבישולו. וזה פלא דגם בנעשה ממילא אסור כמו שכתבו התוס'] וכמו כן להספרי דדריש לי' לפסולי המוקדשין אסורין גם בנפסלו ממילא. מיהו יש לומר דזהו רק בתועבה ששייך בה איסור לעשותה בידים, ואז הוא דאמרינן דגם בנעשית ממילא אוסרת. ובכל פסולי המוקדשין כמו נטמאו או נתפגלו או ניתותרו, בכולהו שייך בהו תועבה במעשה זו אי עביד לה בידים, ובהן הוא דאסור גם כשנפסלו ממילא, שהרי נתהוה בהן התועבה האסורה, אבל בחטאות המתות שמתו בעלי' וולד חטאת וכולהו דלא שייך כלל בפסוליי' איסור של תועבה בידים. [ואבדה ונמצאת בעלת מום מסתפקנא אי שייך בה לא תאכל כל תועבה כבכל בעל מום, כיון דפסולה היא משעה שנאבדה ומההיא שעתא הלכה קדושתה, ויש לומר דבזו שנפסלה קודם שהוממה אין בה עוד איסור הטלת מום לדידן דאין איסור הטלת מום, בבעל מום וכל שאין איסור אין זו תועבה]. מאיזה טעם נאסור כאן משום לא תאכל כל תועבה. ואולי הפירוש של תועבה כאן על עצם הפסול, אף שאין איסור לפוסלו בהכי, דכל שהוא פסול אסור מלאו זה, וצ"ע. אולם גם אם נאמר דאין בחטאות המתות משום לא תאכל כל תועבה, יש ליישב הסוגיא דבכורות מקושית הגרח"ע נ"י. דמה דאמרינן אי מהלכתא איסורא איכא, יש לפרש על פי דברי הרמב"ם ריש פרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין שכתב בחטאות המתות, וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו ודברים אלו כולם מפי משה רבנו נשמעו. עכ"ד. ואם כן כשישחטם לאכילה הרי כבר עביד איסורא, אחרי דאסור להורגם מהלכה למשה מסיני. ואף דאיסור זה אינו על האכילה, דכשעבר ושחטן אין עוד איסור על אכילתן, יש לפרש כוונת הש"ס במה דאמר איסורא איכא, דעביד איסורא במה ששחטן. [ויוטעם קצת גם אריכות לשון הגמ' דעביד אקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא, ולכאורה הוא יתור דברים ולהנ"ל הוא מדוקדק קצת דהאכילה עצמה אין בה איסור אלא האיסור הוי במה שלא המיתן כדינן והרגן בכלי]. י) הדרן לדידן דאם קשה לנו לומר ביישוב דעת רש"י בקדושין דקדשים שמתו אית בהו איסורא דאורייתא, כמו שכתב המהר"ם, דלא כן נראה מדבריו בזבחים (דף קי"א) [ואאמו"ר הגאון שליט"א כתב לדחות הוכחתי מדברי רש"י בזבחים, דיש לומר דרש"י כתב כן אמתני' דנקיט לישנא דפוטר בשר תברתה, דמשמע דפוטר מקרבן מעילה, ועל זה כתב רש"י דלכחוטי חוץ לא אצטריך לן פטיר זה, דבלאו הכי פטירי מקרבן משום דהוי קדשים שמתו, אבל כדי להוציא מאיסורא דמעילה באמת צריך לדם חברתה, אלא דלישנא דפוטר לא שייך על זה. ולדידי יש לפקפק בזה, דמתניתין אתרוויי' קאי, בין אשחט בפנים בין ששחט בחוץ, ויש לומר דנקיט לישנא דפוטר משום שחט בפנים, ועיקר הדין קאי גם אשחט בחוץ, כי היכי דלא ליהו בהו גם איסורא] אבל ביישוב דברי התוס' דזבחים (דף ס"ט) הרי יש לומר שדעתם דקדשים שמתו אסורין מדאורייתא, ורק ממעילה הוא דנתמעטו, ומשום הכי לא חייל עליי' איסור נבלה, והיינו כפי סברתנו לעיל דכשאין להן פדיון אסורין גם באכילה מצד קדושתן, אע"ג דקרא דואכלת ולא לכלביך דמיני' ילפינן לאיסור זה (כמו שכתב הרי"ט אלגאזי] לא אסר אלא שארי הנאות, זהו רק לאחר פדיון, דאז הפדיון מתירן באכילה, אבל לפני פדיונן אסורין גם באכילה דאחרי דקדושתן לא נפקעה מי יתירם באכילה, וכמו שכתבנו לעיל. אמנם אם נאמר כסברא זו, אם כן אפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולית לי' מיעוטא דואכלת ולא לכלביך, ומותרין אפילו בשארי הנאות, זהו רק לאחר פדיון אבל כשאין להן פדיון אסורין גם לדידי' אפילו באכילה מזה הטעם דלמאן דאמר אין פודין. דהרי גם למאן דאמר זה יש בהן קדושה כשנפסלו דגם לאחר פדיונן ממעטינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב, הרי דלא נפקעה כל קדושתן, אלא דבאכילה ובשארי הנאות מותרין, משום דהפדיון התירם, אבל לפני פדיון אסורין גם באכילה, דאחרי דקדושתן לא נפקעה לגמרי, אם כן כשלא נפדו מי יתירם. וכמו למאן דאמר אין פודין, דלאחר פדיון אינן אסורין אלא בשארי הנאות ולפני פדיון אסורין גם באכילה מהאי טעמא. ויש להשיג בזה על הרי"ט אלגאזי שכתב שם דלמאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ומותרין לאחר פדיון גם בשארי הנאות אין לאוסרן בשארי הנאות גם בשעה שאין להן פדיון. ולפי זה דמדמי דינן דלפני פדיון, לדינן לאחר פדיון, א"כ למאן דאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אין לאוסרן באכילה בשעה שאין להן פדיון, כיון דלדבריו אין לאוסרן לפני פדיון אלא באותן האיסורין עצמן שאסורין בהן לאחר שנפדו [וזה מתאים למה שכתב בתחלת דבריו דהאיסור דואכלת ולא לכלביך שבפסולי המוקדשין שנפדו, וכל הני איסורין דגיזה וחלב, אין הפירוש דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא, אלא שהוא איסור חדש שאסרתן תורה לאחר פסולן. עיין שם שמצרף איסור זה שלאחר הפדיון, עם האיסור דלא תאכל כל תועבה דהוי משעה שנפסלו, ולפי זה אין לנו הוכחה כלל מאיסורין אלו שנשארה בהן מקדושתן הקודמת לבתר דנפסלו, ואין מקום עוד לסברתנו לאוסרן לפני פדיונן יותר מהאיסורין שנאמרו בהן לאחר פדיון. ולכן כתב שפיר דלמאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, מותרין גם קדשים שמתו בהנאה אף שאין להן פדיון. אבל בדעת התוס' דזבחים הרי לא נוכל לומר כן דאם הוא איסור שנתחדש לאחר מיתה הרי מצי חייל איסור נבלה עם איסור זה בב"א.] והרי באכילה מותרין לאחר פדיון, ואם כן תשאר קושיתי על התוס' דזבחים, דלפי זה כשמתו אין בהן עוד איסור אכילה מצד