נאות יעקב פ

אצטריכא לי' דכמלן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה, כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה עד כאן לשונו והנה רש"י עצמו כתב בתמורה (דף כ"א ע"א) דחטאות המתות הא דלא נהנין מהן הוא דרבנן, ומדאורייתא מותרין בהנאה. וכן נראה מדברי התוס' בזבחים (דף פ"ז ע"א) דבהא דאמרינן שם פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין, כתבו התוס' בד"ה לא נהנין וז"ל רבנו הי' מפרש מן התורה כיון שהם לחמו של מזבח עכ"ל. משמע דדוקא הכא משום דהם לחמו של מזבח לא נהנין בהן מן התורה, הא בכל הני דתנן בהו לא נהנין ולא מועלין, הוי איסור הנאתן מדרבנן. ואי נימא כמו שכתב המהר"ם בדעת רש"י דקדשים שמתו אית בהו איסורא דאורייתא, הרי צריך לפטורא דדם חברתה גם בשחוטי חוץ, דאלו מטעם קדשים שמתו הוי בהו איסור מעילה, ומטעם חטאות המתות לית בהו גם איסורא מדאורייתא. ומוכח דדעת רש"י דגם קדשים שמתו יצאו מידי קדושתן לגמרי ואין בהן אפילו איסור מעילה. ואי דאכתי תקשה לן בדברי רש"י לפי מה שכתבתי דבשחוטי חוץ איכא משום לא תאכל כל תועבה, ובחטאות המתות הרי נראה דאין בהן גם איסור זה, דאם לא כן איך כתב רש"י דלא נהנין בהן מדרבנן, והרי לר' אבהו יש לאוסרן בהנאה מדאורייתא מלא תאכל כל תועבה, כדאיתא בחולין (דף קי"ד ע"ב). ומוכח דבחטאות המתות לית בהו משום לא תאכל כל תועבה. ואם כן אכתי צריך לפטור בשר חברתה גם בשחט בחוץ כדי שיהא בה דין חטאות המתות, ויפקע ממנה גם איסור דלא תאכל כל תועבה. זה אינו, דמלבד דעל איסור דלא תאכל כל תועבה שנאסרו משעת שחיטתן בחוץ לא יועיל כלל הפטור דדמה של חברתה. דמשום שיהא עליהן אחר כך דין חטאות המתות לא יותר האיסור דלא תאכל כל תועבה שכבר נאסרו בו. אף גם זאת דהא גופא טעמא בעי למה באמת לא יהא גם בחטאות המתות משים לא תאכל כל תועבה כמו שנראה מדברי רש"י ותוס' הנ"ל שכתבו דלא נהנין מהן מדרבנן, ובמה יצאו מכלל שארי פסולי המוקדשין. והקרוב יותר דגם בחטאות המתות יש בהן משים לא תאכל כל תועבה, ומה שכתב רש"י דלא נהנין מהן מדרבנן, יש לומר דדעתו להלכה כחזקי', דלא תאכל אין בו אלא איסור אכילה, ולכן איסור הנאה דידהו הוא מדרבנן אבל באכילה אסורין באמת מדאורייתא [גם כששחטן] מלא תאכל כל תועבה. ועיין ברי"ט אלגאזי שם שצידד כן והביא מדברי הרמב"ם דלא תאכל כל תועבה הנאמר בפסולי המוקדשין אין בו איסור הנאה. וא"כ אתו שפיר דברי רש"י דבשחוטי חוץ לא צריך לפטורא דדם חברתה, דאיסור הנאה דמעילה הרי בלאו הכי אין בהן כבכל הקדשים שמתו, ואי משום איסור אכילה דלא תאכל כל תועבה הרי איסור זה איכא גם בחטאות המתות. טז) ותתיישב בזה קושיא אחת שהקשה כבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א על דברי רש"י הנ"ל דהא דלא נהנין בחטאות המתות הוא מדרבנן, מהא דאמרינן בבכורות (דף ט"ז) בחטאות המתות אי מהלכתא הוי אמינא איסורא איכא לאו ליכא, אלמא דאיכא איסורא דאורייתא בחטאות המתות. ולהנ"ל אפשר לומר דבאמת איכא איסור דאורייתא בחטאות המתות מלא תאכל כל תועבה, אלא שאיסור זה אינו אלא איסור אכילה, לחזקי' דסבירא לי' דלא תאכל אין בו איסור הנאה, ולהכי בלא נהנין פירש רש"י דאינו אלא מדרבנן, ואולי סבירא לי' להלכה כחזקי'. ומשום הכי בבכורות דקיימינן לענין איסור אכילה, אמרינן שפיר דאיכא איסורא דאורייתא. והא דאמר אי מהלכתא הוי אמינא לאו ליכא ואתי קרא דאת זה לא תאכלו לאוקומי בלאו, והרי כבר אית בהו גם לאו דלא תאכל כל תועבה. יש לומר לפי מה שכתבו התוס' בכמה דוכתי, דאין לוקין על לאו דלא תאכל כל תועבה משום דהוי לאו שבכללות, להכי אמר איסורא איכא לאו ליכא דאין בו מלקות, ואתי קרא דאת זה לא תאכלו למלקות ואולם יש טעם לומר דלדרשת הספרי בהא דלא תאכל כל תועבה דאין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין ואינו נוהג בחולין, הכי נמי י"ל דאינו נוהג בחטאות המתות. דבבבא קמא (דף ק"י) פרכינן אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בטלי' הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה. וכיון שכן יש לומר דלכל שאר מילי לבד החיוב מיתה דאתי מהלכתא, הוו באמת חולין מעיקרא, דאדעתא דהכי לא אפרשה. ואם כן אין עליהם כלל דין פסולי המוקדשין, ולהספרי אין לאוסרם משום לא תאכל כל תועבה כיון דחולין הן מעיקרא. ותו דגם בלי טעמו של הספרי דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, כיון דחולין הן מעיקרא הרי בחולין אין זו תועבה כלל, וכמו שכתבנו לעיל בקדשים שנפדו, אלא דלמיתה אזלי מהלכתא, אבל לבד החיוב מיתה, הרי דינם כמי שלא נעשה בהן תועבה כלל, ולא שייך בהו איסורא דלא תאכל כל תועבה. ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בטעמו של רש"י, דמה שכתב בחטאות המתות דלא נהנין מדרבנן, הוא משום דסבירא לי' כחזקי' ולא תאכל כל תועבה אין בו איסור הנאה. דטפי יש לומר דחטאות המתות אין בהן כלל משום לא תאכל כל תועבה, משום דהוו חולין מעיקרא. ולפי זה אפילו אם נאמר בעלמא דקדשים שמתו אית בהו איסור מעילה מדאורייתא, חטאות המתות אין איסורן אלא מדרבנן, כיון דהוו חולין למפרע. ויתיישב לנו יותר מה שנראה גם מדברי התוס' בזבחים (דף פ"ז) דבכל מקום שאמרו לא נהנין היא רק מדרבנן, אף דהתוס' יש שדעתם דבקדשים שמתו איכא איסורא דאורייתא. דשאני חטאות המתות כיון דהוו חולין מעיקרא אין איסורן אלא מדרבנן. ומה שכתב רש"י דבשחוטי חוץ אין צריך לפטורא דדם חברתה משום דבלא"ה קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, אע"ג דמשום חטאות המתות לא יהי' בהן גם איסורא. היינו משום דדעת רש"י דגם בקדשים שמתו אין בהן איסור תורה, ודלא כמ"ש המהר"ם בדעתו. אכן אם כה נאמר הלא תקשה לן מה דאמר הש"ס בבכורות אי מהלכתא איסורא איכא, דאיזה איסור יהי בהן כיון דהוו חולין מעיקרן וכקושית הגאון רח"ע נ"י. אולם הקושיא לא תסוב עוד על דברי רש"י, אלא על הגמ' דבבא קמא. ולכן נראה לי דהא דפריך הש"ס בחטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה, דוקא בחטאת שמתו בעלי' הוא דפריך הכי, אבל לא בכל חטאות המתות. דנראה פשוט דכל שאינן עולין לקרבן מחמת הדין הפוצלן, והדין אומר גם כן דלמיתה אזלי, לא שייך לומר דליפוק לחולין משום דאדעתא דהכי לא אקדשה, דאם כן מאי האי דפריך דוקא מחטאות המתות, לפרוך מבעל מום שהוקדש ואחר כך הומם ומכל הפסולין שנפסלו לאחר הקדשן דליפוק לחולין, אלא פשוט דבזה לא שייך כלל לומר דאדעתא דהכי לא אקדיש, משום דאיהו אקדיש כפי דין ההקדש שקצבה לו תורה, ואם על פי דין זה אין הקרבן שנפסל יוצא לחולין, וצריך פדיון או שרפה, הרי אדעתא דהכי אקדיש שיהיו כל דיני ההקדש נוהגין בו, ומשום הכי בכל חטאות המתות, דפסולן הוא משום הדין הפוסלן ואותו הדין מצריכן מיתה, אין מקום כלל לפרכת הש"ס דאדעתא