נאות יעקב עט

יש לומר דגם להמהרש"א אסורין גם לאחר מיתה, ודלא כהברכת הזבח, אלא דאיסורן משום לא תאכל כל תועבה, וכדברי הרי"ט אלגאזי, ומשו"ה הוו שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' דאף על גב דפקע מהן איסור מעילה אכתי אסירי משום לא תאכל כל תועבה. ואי דאם כן תשוב הקושיא דיהי' חשש תקלה גם כשימותו ומאי תיקנו, זה אינו, דכיון דכל איסורן הוא רק מלא תאכל כל תועבה, הרי אין לאוסרו שלא כדרך הנאתו, דהוי ככל שארי איסורים דנפקי בלשון אכילה שאין איסורן אלא בכדרך הנאתן, דטעמא דמוקדשין אסירי גם שלא כדרך הנאתן הוא משום דבמעילה לא בעינן אכילה, אבל כל שאיסורו משום לא תאכל כל תועבה, דנפיק בלשון אכילה הרי אין לאוסרו אלא בכדרך הנאתו. ותו ליכא בהו תקלה טפי מבשור הנסקל. ואין להקשות לפי זה דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה, מה הקשו התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) בשחוטי חוץ דליהוו שחיטה ראוי', משום שראוי' לאכילה על ידי פדיון, ומה יועיל הפדיון אחרי דכבר נאסרה משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ומצאתי בעונג יו"ט סימן צ"ה שהביא בשם המגדל עוז דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה, והקשה עליו מדברי התוס' דבבא קמא הנ"ל. ואין אני רואה בזה סרך קושיא, דלא מיבעי להספרי דאין איסור זה נוהג אלא בפסולי המוקדשין, הרי בודאי יש לומר דכל שנפדית ויצאה לחולין אינה אסורה עוד משום איסור זה שאינו נוהג אלא במוקדשין, והרי כן כתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין בבהמת קדשים שהיטל בה מום דהאוכל ממנה כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה עד שיולד בה מום אחר, ואז תאכל על ידי פדיון. הרי דאף שנאסרה כבר משום לא תאכל כל תועבה בשעה שהיתה קודש, מותרת באכילה כשנפדית ויצאה לחולין והיינו משום דהרמב"ם פסק כהסחרי, וכמו שכתב שם, מפי השמועה למדו שאין איסור זה נוהג אלא במוקדשין, ומשום הכי כשנפדית ויצאה לחולין אין נוהגין בה עוד האיסורין הנוהגין בקדשים, אלא אפילו לפי דרשת הגמ' דאיסור דכל שתיעבתי נוהג גם בחולין, הרי זהו רק במידי דהוי תועבה גם בחולין אבל הכא העברה דשחוטי חוץ, דבחולין אין זו תועבה כלל, הרי אין לאוסרה בשביל זה כשיצאו לחולין, כיון דלגבי חולין אין כאן תועבה ואין כאן איסור דכל שתיעבתי. טו) והנה הרי"ט אלגאזי כתב שם שני טעמים לאסור קדשים שמתו, אפילו אי פקעה קדושתן ואין בהן גם איסור מעילה. האחד מטעם לא תאכל כל תועבה. ועוד טעם אחר, דכיון שאסורין באכילה ואינן ראוין אלא לשארי הנאות, הרי ממעטינן מואכלת ולא לכלביך לאסור שארי הנחות בפסולי המוקדשין גם כשנפדו, וכל שכן שאסורין בשארי הנאות כשלא נפדו בשעה שאינן ראויין לאכילה. ולשני הטעמים האלו קשה לי מדברי התוס' בזבחים (דף ס"ט ע"ב) שהקשו לר' יהודא דממעט נבלת עוף טמא מטומאת בית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טימאה, הכי נמי בעוף של קודש איך משכחת לה לר' יהודא שיטמא בבית הבליעה, והרי לא חייל איסור נבלה על איסור קודש. וקשה לי טובא, דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ואם כן בנבלת העוף כשמתה הרי פקע איסור קודש וחייל איסור נבלה. ושני האיסורים שכתב הרי"ט אלגאזי לאסור קדשים שמתו, לכאורה אין להן למנוע שלא יחול איסור נבלה. דאיסור דלא תאכל כל תועבה דאיתי' בקדשים שנפסלו, הרי איסור זה לאחר מיתה כשנפסלו הוא דחייל, וחייל איסור נבלה ואיסור דכל שתיעבתי בבת אחת. ואין לומר דאיסור דלא תאכל כל תועבה קדים וחייל לפני שעת מיתתן, דהא אמרינן בחולין (דף ל"ז) דליכא נבלה דלא הוי מסוכנת מעיררא פורתא, ומסוכנת פסולה לקרבן כדממעטינן בברייתא פרט לחולה וזקו ומזוהם, ואם כן משעה שנעשית מסוכנת, קאי עלה בלאו דלא תאכל כל תועבה, דמשעה זו כבר היא פסולי המוקדשין, ואיסור נבלה לא חייל אלא לאחר שתמות, ושפיר הקשו התוס' דלא חייל איסור נבלה. דזה אינו. דהרי מיעוטא דחולה וזקן ומזוהם הוא מקרא דכל מום רע, כדדרשינן לי' בספרי פרשה ראה, ובעוף דאין המום פוסל בו, כל שכן דאין בו משום פסול דמסיכנת. ואיסור דלא תאכל כל תועבה ואיסור נבלה בהדי הדדי קאתו. גם לטעם השני שכתב הרי"ט אלגאזי לאסור ממיעוטא דואכלת ולא לכלביך שנתמעטו שארי הנאות בפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, וכל שכן קודם שנפדו. הרי גם איסור זה, לכאורה אינו מונע מלחול לאיסור נבלה. דכיון דמקרא זה ממעטינן שארי הנאות במקום שאינו ראוי לאכילה, הרי על אכילה גופה אין לנו עוד שים איסור מצד קדושתה ושפיר חייל איסור אכילת נבלה. ומה הקשו התוס'. אכן יש לומר דלטעם זה של הרי"ט אלגאזי יש לאסור פסולי המוקדשין לפני פדיונן גם באכילה, דכיון דחזינן דגם לאחר פדיונן יש בהן איסור של שארי הנאות, הרי מוכח דבפסולן לא נפקעה מהן קדושתן לגמרי, דאם כבר היו חולין גמורין, הרי בבהמה של חולין אין מקום לאיסור כל הפרטים האלו, ועל כרחך דגם כשנפסלו לא יצאו מקדושתן לגמרי, אלא דפדיונן אהני להו למשרי באכילה, והיכא דאין להן היתר אכילה, גזרה התורה דלא מהני להן פדיון לשארי הנאות. וזהו רק לאחר פדיון, אבל למישרי באכילה גם בלי פדיון, אי אפשר כלל, דכיון דלא נפקעה קדושתן לגמרי מי יתירם באכילה. והא דמייתי הרי"ט אלגאזי לאוסרן לפני פדיונן מקרא דואכלת ולא לכלביך, אין כוונתו דגם לפני פדיונן אין איסורן אלא לשארי הנאות, אלא דמייתי קרא זה, דגם בפסולן לא נפקעה מהן קדושתן הקודמת לגמרי, ומייתי ראי' דגם כשנפדו, יש בהן צד קדושה, וכל שכן כשלא נפדו, ואז באמת אסורין גם באכילה דמי יתירן מקדושתן כל זמן שלא נפדו, ושפיר הקשו התוס'. ואף דאיסור זה שבא מקדושתן הקודמת אינו בשלימותו, דהרי נפקע ממנו חיוב קרבן מעילה שהי' עליו מקודם, ואם כן דין איסור זה, כדין איסור חצי שיעור למ"ד דאסור מן התורה, דאיסור חל עליו לדעת כמה ראשונים. יש לומר דדעת התוס' הכא, כמו שכתבו בשבועות (דף כ"ג) בתירוצם השני, דגם חצי שיעור למאן דאמר דאסור מן התורה, אין איסור חל עליו, וכן כתב הרשב"א בחידושיו לשבועות שם] וכן כתב המהר"ם מלובלין בקדושין (דף נ"ז) בישוב דברי רש"י להצילו מקושית התוס', דדעת רש"י בקדשים שמתו דרק מידי קרבן מעילה יצאו אבל איסורא אית בהו גם לאחר מיתה, וזהו כטעם השני שכתב הרי"ט אלגאזי, דמהא דחזינן דגם לאחר פדיונן לא יצאו מידי קדושתן לגמרי, הרי כל שכן דלפני פדיונן עדיין קדושתן עליהן, וממילא אסורין לפני פדיון גם באכילה וכנ"ל. איברא דמה שכתב כן המהר"ם בדעת רש"י צריך עיון, דבזבחים (דף קי"א ע"ב) במשנה דכשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר בשר חברתה, כתב שם רש"י וז"ל, ואשחט שניהם בפנים קאי ואשמועינן דהיכא דמונח בכוסות וקדם וזרק את דם האחת פוטרת את חברתה מן המעילה משום חטאת שכיפרו בעלי' דקיימא לן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין אבל משום שחוטי חוץ לא