נאות יעקב ז

ידיעה למפרע מטעם איגלאי מילתא, אבל בשים אופן לא יעשו ראייתנו ראיי' למפרע. ולכן במחלל שבת דאינו מומר אלא בפרהסיא אין במציאות שיהא מומר משעת קבלת ההתראה, שאין עליה לעולם דין פרהסיא. ורק בעבודה זרה דגם בצינעא הוי מומר, התם הוא דאמרינן דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. דנתנו על קבלת ההתראה דין חומר האיסור עצמו, וכשעובר אחר כך על האיסור הוי מומר למפרע משעת קבלת ההתראה. כיון דלא בעינן לזה פרהסיא. אולם לכאורא הדבר מוסבר רק אם נאמר דפרהסיא דחילול שבת הוא דוקא בפני רואים ממש, ולכן לא שייך בזה איגלאי מילתא כי היכי דתהוי ראיי' למפרע. אבל לפי מה שכתב המהרי"ק (הביאוהו התבואות שיר והפרי מגדים בסימן ב') דגם באין רואה, רק שיודע הדבר הוי פרהסיא, הרי שייך בזה איגלאי מילתא למפרע כבכל דבר התלוי בידיעה. ויהי' אם כן על קבלת ההתראה דין פרהסיא כשעשה אחר כך את האיסור. אכן באמת גם להמהרי"ק לא שייך בנידון זה איגלאי מילתא למפרע. דהרי גם המהרי"ק כתב מפורש דבעינן שידע העובר בשעת העברה שיתפרסם הדבר. והטעם, דכשיודע שיתפרסם הדבר, הוא חצוף לעבור בשאט נפש, ובזה הוא דנעשה מומר לכל התורה. וכמו שפרש"י בעירובין (דף ס"ט) בטעמא דגילוי פנים המוזכר שם בגמרא, דהוי מומר לכל התורה ופרש"י שהוא משום דחצוף. דעל ידי שמחלל שבת בחוצפא הוא נעשה מומר, וסבירא לי' להמהרי"ק דגם במה שיודע שיתפרסם ואינו חושש, עביד מעשה חצוף ולא בעינן שיעבור דוקא לעין רואים. על כל פנים לכולי עלמא עיקר הטעם במחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם, הוא משום דעביד מעשה חצוף. אם כן בקבלת ההתראה גם אם ניהיב עלי' חומר האיסור עצמו, לא נוכל לדונה בדין פרהסיא ואפילו להמהרי"ק, כל זמן שלא עשה את האיסור, דבקבלת ההתראה הרי לא עביד עדיין מעשה חצוף כלל, דעיקר החוצפא הרי היא, מה שאינו מתבייש מן הפרסום, וכיון דאם לא יעשה את האיסור אין בקבלתו ההתראה כלום, אם כן כל זמן שביכולתו לחזור ממעשה האיסור ולא יהי' עברה בידו, הרי אין לו מה להתבייש, ואם כן אין לנו מעשה חצוף כל שבידו לחזור ממעשה האיסור. וגם לא שייך בזה איגלאי מילתא כשעשה אחר כך את האיסור, דנימא דהוי כמו שנתברר לנו עתה שלא הי' בדעתו לחזור ממעשה האיסור בשעת ההתראה כי היכי דליהוי מעשה חצוף למפרע. דזה אינו דכיון דכל שביכולתו לחזור שלא יהי' עברה בידו אין במעשיו מעשה חצוף, איך נאמר בזה איגלאי מילתא כשעשה אחר כך את האיסור דליהוי נידון למפרע כמי שלא הי' בידו לחזור בשעת קבלת ההתראה, אטו הגלוי מילתא יעשה את מי שבידו לחזור כמי שאין בידו לחזור, והרי אין זה אלא מגלה לנו על שעת קבלת ההתראה שלא הי' בדעתו אז לחזור, ממעשה האיסור, (שאז יהי' במעשיו מעשה חצוף), אבל לא שלא הי' בידו אז לחזור ממעשה האיסור שהרי אין בידינו לשנות את המציאות. וכיון שכן, הרי זה כמי שנתברר לנו, שבשעת ההתראה הי' בדעתו בהחלט לעשות מעשה חצוף במעשה האיסור שיעשה אחרי כן. אבל בזה לא הוי עדיין מימר, דאנן לא אשכחן אלא דהעושה מעשה לחלל שבת בחיצפא, נעשה בזה מומר, אבל המסכים בדעתו לחלל שבת בחוצפא, בזה לא אשכחן דנעשה מומר. ואם כן גם להמהרי"ק לא הוי דין מחלל שבת בפרהסיא על קבלת ההתראה. ועיין עוד בדברינו לקמן בעיקר דברי המהרי"ק. באופן דלכולי עלמא לא יהי' על המתיר עצמו לחילול שבת, דין מומר לחלל שבתות בפרהסיא משעת קבלת ההתראה. ואין לדמות בפרט זה חילול שבת לעבודה זרה. והגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל השוה אותם גם בזה, ולדעתי רב המרחק ביניהם וכנ"ל. ד) ולא עוד אלא שכך אני אומר בפירוש עיקר דברי הר"ן, שכתב על השוחט בשבת דבגמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, לפי שלבסוף השחיטה בא התיקון, ובתחלת שחיטתו מקלקל הוא. ולכאורה דבריו צריכים עיון, דנהי דלפני גמר שחיטתו הוי מקלקל, מכל מקום בסוף השחיטה כשהוא מתקן הוי האיסור שבת על כל המלאכה מתחילתה ועד סופה. דכיוצא בזה נסתפקתי על שיעורי האיסורים שבחיובי העונשין. אי הוי הפירוש דהעונש בא על המשהו האחרון, או דכשגמר כל השיעור כולו מחשיב העונש על כל מעשה האיסור מתחילתו ועד סופו. ונפקא מינה לפסולי עדות שאינן נפסלין אלא בעברה שיש בה מלקות, אם אכל כזית איסור שיש בו מלקות, ובתוך שיעור אכילתו העיד עדות. דאם נחשוב החיוב מלקות על המשהו האחרון, נמצא דבשעת עדותו עדיין כשר הי'. ואפילו לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התירה, דהרי לא עבר עדיין עברה שיש בה מלקות. ואם נאמר דכשגמר כל השיעור מחשיב החיוב על כל אכילתו מתחילתה ועד סופה, איגלאי מילתא דבשעה שהעיד כבר הי' פסול, דכבר עבר עברה שיש בה מלקות. והנה בתשו' הגרעק"א סימן ע"ו הביא דברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שבועות הלכה כ, שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. והוציא מזה הגאון ז"ל דדוקא כשאכל פחות מכזית נבלה הוא דחייב משום שבועה, אבל כשאכל שיעור שלם מנבלה אינו חייב משום שבועה, אף ששבועתו היתה על משהו דלית בי' איסור נבלה. ודבריו מוכרחין בדברי הרמב"ם אלא דלכאורה הוא מילתא בלא טעמא, דכשאכל משהו שאין בו עדיין שיעור שלם נבלה, הרי כבר נתחייב משום שבועה, ומה לנו שהוסיף אחרי כן לגמור עד כזית נבלה. ולדברינו הדבר מוסבר, ויהי' מכאן ראי' דכשגומר את השיעור כולו, הוי החיוב מלקות גם על המשהו הראשון, ואין עוד עליו דין חצי שיעור. ומשום הכי כשמשלים אחר כך לשיעור זית מנבלה, אינו עובר עליו משום שבועה למפרע. ואכתי הי' אפשר לומר דזהו רק לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, דטעמו משום דגם חצי שיעור מקרי אכילה, ולדידי' הוא דיש לומר דכשגמר השיעור הוי החיוב למפרע גם על מה שאכל בחצי שיעור, משום דעל כל פנים גם החצי שיעור הוי עליו שם אכילה בשעה שאכל. אבל לריש לקיש דאינו אלא מדרבנן, וטעמו משום דחצי שיעור לא הוי אכילה כלל. כדאמרינן ביומא, אכילה אמר רחמנא וליכא, יש לומר דלדידי' גם כשגמר השיעור, אין העונש בא אלא על המשהו האחרון. והרמב"ם דנקט דינו גבי שבועה במשהו נבלה דוקא, היינו משום דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה. אכן מצאתי לגדולי האחרונים שעמדו על ספק זה, והביאו לדברי רש"י ביומא (דף ע״ג ע"ב), מה שכתב בדריש לקיש דאמר התם אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור כו' ופירש רש"י דלא אכל אלא חצי זית מן הנבלה, כדברי הרמב"ם בהלכות שבועות, אלמא דגם לריש לקיש אינו חייב על השבועה כשאוכל שיעור שלם מן הנבלה*). הרי דגם לדידי' מחשיב *) וראיתי בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך ז"ל, שהביא גם כן לדברי רש"י ביומא הנ"ל, והקשה על זה מדברי התוס' דחולין (דף ק"ב ע"ב), שהקשו שם לשיטת רש"י דלכולי עלמא בהמה בחייה לבשר עומדת, אמאי אינו חייב אלא אחת לריש לקיש כשנטרפה עם יציאת רובה משום דלאו לאברים עומדת, דאכתי ליחייב משום בשר מן החי, ותירצו דאיירי דאין באבר זה כזית בשר, ומה דחייב משום