נאות יעקב עח

ולכולהו אשכחן פירוקי. הרי דלפי הגמ' דילן גם בחולין איתי' לאיסור זה דלא תאכל כל תועבה, אולם בספרי פ' ראה איתא לא תאכל כל תועבה אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע כי תועבת כו', מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. ועל פי זה הספרי כתב הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכה ד', מפי השמועה למדו דאיסור זה לא נאמר אלא בפסולי המוקדשין, ועיין בתוס' בכורות (דף ל"ד) ד"ה ומי, שמבואר מדבריהם דלמאן דדריש מלא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשין לא דרש לי' לבשר בחלב. וזהו כדברי הרמב"ם דלהספרי לא נאמר איסור זה אלא בפסולי המוקדשין, וכמו שנראה מלשון הספרי עצמו בדרשה זו. והנה הך דרשה אחרים הוא דדרשי לה בספרי, ואמרינן בשלהי הוריות מאן אחרים ר' מאיר, ועיין תוס' סוטה (דף י"ב). באופן דלר' מאיר הך איסורא דלא תאכל כל תועבה, הוא איסור הנוהג בקדשים, ואינו נוהג בחולין כלל. ולפי זה שפיר הקשו התוס' מקדשים שמתו, דכיון דלדעתם יצאו קדשים שמתו מידי איסורן הקודם לגמרי ואין בהן אפילו איסור מעילה, הרי אין ללמוד עוד משחוטי חוץ לחולין בעזרה שישאר בהן לאחר שחיטתן האיסור שהי' בהן מחיים, כיון דגם בשחוטי חוץ גופיי' נפקע מהן איסורן הקודם לגמרי. והא דשחוטי חוץ אסורין באכילה משום לא תאכל כל תועבה ככל פסולי המוקדשין, הרי איסור זה לר' מאיר דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, הוא איסור מיוחד בקדשים ואינו נוהג בחולין כלל, ואם כן דינו ככל איסורי קדשים שאין ללומדם במה מצינו שיהו נוהגין בחולין, וכמו שכתבנו לעיל. וזהו שהקשו, דכיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה והיכא דנשחטו מותרין גם באכילה מצד איסור מעילה הנוהג בהן מחיים, הרי אין לנו עוד שום למוד לחולין בעזרה שישאר בהן לאחר שחיטה איסורן שמחיים, ומה דשחוטי חוץ אסורין משום לא תאכל כל תועבה, הרי זהו מאיסורי קדשים שאין ללמוד מהם לחולין. ולפי זה שחוטי חוץ גופיי' באמת אסורין באכילה גם לדעת התוס', אלא דאיסורן מלא תאכל כל תועבה. וכיון שכן לא קשה מידי קושית המקנה מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי', כיון דגם להתוס' אסורין באכילה, אלא דאיסורן מלא תאכל כל תועבה, שאין ללומדו לחולין בעזרה, ואין שום סתירה לדבריהם מהא דשחיטתן שחיטה שאינה ראוי'. יג) ויתיישב נמי בזה מה דהוי קשה לי לדברי התוס' מהא דבקדושין (דף נ"ז ע"א) מקשינן אמתניתין דנגעים שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשני' והראשונה מותרת בהנאה ואי סלקא דעתך מחיים אסירא הראשונה אמאי מותרת בהנאה. ומאי קושיא והרי הא דצפורי מצורע אסורין מחיים הוא משום דילפינן להו מעגלה ערופה, ועגלה ערופה דאסורה מחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, כדאיתא שם לעיל, ועיין בתוס' ד"ה כפרה בתירוצם הראשון שהוא עיקר, שכן כתבו בחולין (דף פ"ב) ובעבודה זרה (דף כ"ט) דאיסורה שמחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ודרשא זו נראית להם עיקר. ואם כן כמו דבקדשים שמתו פקע כל איסורן שמחיים, הכי נמי בעגלה ערופה, כיון שהוא מדין קדשים, ומה דאסורה לאחר עריפה, זהו מקרא דוערפו, והיינו דוקא כשהיתה בה עריפה, אבל כשמתה הרי אין בה האיסור דמוערפו, ומידי איסורה הקודם יצאה ככל הקדשים שמתו. והכי נמי בצפורי מצורע כשמתו יצאו מידי איסורן לגמרי לדעת התוס', ואם כן מאי מקשה הש"ס ראשונה אמאי מותרת בהנאה, הרי קדשים שמתו הן ומותרין ולהנ"ל אתי שפיר אחרי דגם להתוס' אסורין משום לא תאכל כל תועבה, ולר' אבהו יש בכלל זה גם איסור הנאה. עיין ברי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות] והכי נמי בעגלה ערופה למאן דאמר דאסורה מחיים משום דדינה כקדשים, אסורה גם לאחר מיתה מלא תאכל כל תועבה, כדין פסולי המוקדשין והוא הדין בצפורי מצורע דאתו מינה. ולר' אבהו אסורין גם בהנאה. ויש לומר דסוגיין אתיא כר' אבהו, ומקשה שפיר ראשונה אמאי מותרת בהנאה דאפילו אי דינן כקדשים שמתו, אכתי אסורין בהנאה מלא תאכל כל תועבה, ומה שכתבו התוס' דאי מטעם דכפרה כתיבא בה כקדשים, הוי אמינא דאינה אסורה אלא מחיים כקדשים, ואצטריך קרא דוערפו לאוסרה גם לאחר עריפה, התם כשנערפה כמצותה ואין בה משום פסולי המוקדשין, ומאיסורה דמחיים הותרה משום דנעשית מצותה ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ולזה אתי קרא דוערפו, דאסורה גם לאחר שנעשית מצותה וכדאמרינן בכמה דוכתי, אבל כשמתה ונפסלה אסורה בלאו הכי מקרא דלא תאכל כל תועבה ככל פסולי המוקדשין. ואחד מידידי בראותו את דברי אלה העירני, דלמה לי להביא ממרחק לחמי מצפורי מצורע, הרי בעגלה ערופה גופה אמרינן בחולין (דף פ"ב), דלמאן דאמר דאסורה מחיים, אסורה גם כשנשחטה ולדברי התוס' הנ"ל דאיסורה שמחיים הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים הי' לנו להתירה כשנשחטה כדין קדשים שמתו. והצדק אתו. שוב מצאתי בפני יהושע בקדושין שהקשה על קושית הש"ס, הראשונה אמאי מותרת בהנאה, מקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה, ועיין שם מה שתירץ, ולדברינו אתי שפיר טפי. יד) ובתירוצי הנ"ל לדברי התוס' יתיישב נמי מה שראיתי באור שמח שהקשה על דבריהם דשחוטי חוץ מותרין באכילה, ממכילתא השנוי' בפרשת משפטים גבי שור הנסקל אין לי אלא בשרו עורו מנין הרי הי' ר' ישמעאל אומר קל וחומר ומה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור במיתתו. הרי דחטאת אסורה בהנאה במיתתה, ולהתוס' דשחוטי חוץ מותרין באכילה, הרי אין לנו איסור הנאה במיתתן. ולדברינו אתי שפיר. דגם להתוס' אסירי מלא תאכל כל תועבה, וסבירא לה להמכילתא כר' אבהו דלא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, דלדידי' מפקינן בחולין (דף קי"ד) מלא תאכל כל תועבה גם איסור הנאה. ועיין ברי"ט אלגאזי בפ"ה דבכורות. והכי יש לכוון בדברי המהרש"א בסנהדרין (דף פ') בתוס' ד"ה בשור שכתבו דאיכא תקלה טפי בקדשים מבשור הנסקל, דחלב מוקדשין אסור ליתן על גבי מכתו, משום דהקדש אסור אפילו שלא כדרך הנאה, ובשור הנסקל מותר לפי שאינו דרך הנאתו. וכן כתבו בזבחים (דף ע"א). וכתב המהרש"א יש לדקדק דמשמע שבאו לומר דיש לחוש לתקלה דמחיים במוקדשין ולכך ימותו, והא חלב מוקדשין על גבי מכתו לא שייכא מחיים יעו"ש, נראה דאי הוי מיתוקמא חלב מוקדשין על גבי מכתו מחיים, הוי ניחא לי' לפרש דברי התוס' דלכך ימותו משום דלאחר מיתה אין עוד אותה חששא, והיינו מטעם דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה. ועיין בברכת הזבח בזבחים שמפרש כן לטעמו של המהרש"א. ויהי' מוכח בדעתו דקדשים שמתו אין בהן גם איסור מעילה, דאם לא כן אכתי ניחוש לאותה תקלה גם לאחר מיתתו כיון דאכתי איכא לאיסורא דמעילה. ולפי זה יהי' מוכרת דשחוטי חוץ מותרין באכילה, ותשאר קושית המקנה מהא דשחוטי חוץ הוי שחיטה שאינה ראוי'. ולהנ"ל