נאות יעקב עז

אין מזה קושיא על המה מצינו דמה שלי כשלך, דלמוד זה הרי אצטריך לבהמה. *) יב) ועל פי דברינו הנ"ל נראה לי ליישב דברי התוס' בקדושין שם. דבהא דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, ופירש"י מה שלי בשלך אסור דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק. והתוס' הקשו עליו דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף על פי שלא נזרק הדם, וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי, ויהי' מותרים באכילה. והקשה המקנה דלפי דבריהם דמותרין באכילה, אם כן תהא שחיטת שחוטי חוץ שחיטה ראוי', והרי מפורש בחולין (דף פ"ה) דשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי' היא, ומיניי' ילפינן בעלמא דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, וזהו סתירה מפורשת לדבריהם שכתבו דמותרין באכילה. ונראה לי ביישוב קושיתו. דהנה לכאורה קשה עוד על התוס'. דהרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין כתב כל קרבן שהוא פסול כו' לוקה עליו משום לא תאכל כל תועבה. והוא מדרשת הספרי פרשה ראה בכל פסולי המוקדשין דהוו בלאו דלא תאכל כל תועבה וודאי דגם שחוטי חוץ אית בהו איסור זה, ככל פסולי המוקדשין. ועיין ברי"ט אלגאזי בפרק ה' דבכורות שכתב על פי דברי הרמב"ם והספרי הנ"ל, לאסור קדשים שמתו מלא תאכל כל תועבה. וודאי דהוא הדין בשחוטי חוץ. ואם כן קשה טובא להתוס', שכתבו להתיר שחוטי חוץ באכילה, דנהי דמצד קדושתם סבירי להו דאין בהן אפילו איסור מעילה, אבל אכתי ליתסרו משום לא תאכל כל תועבה דאיתי' בכל פסולי המוקדשין כדרשת הספרי, ומה גם דבספרי אחרים הוא דדרשי לה, ומאן אחרים ר' מאיר, והכא ר' יוחנן משום ר' מאיר הוא דאמר לה מה שלי בשלך כו', ולדידי' ודאי דשחוטי חוץ אסורין מלא תאכל כ"ת, ואיך כתבו התוס' שמותרין באכילה. ומה שנראה לי בזה דודאי גם התוס' מודו דשחוטי חוץ אסורין מלא תאכל כל תועבה, ומה שכתבו דמותרין באכילה, כוונתם על איסור קודש שהי' בהן מחיים דאיסור זה נפקע מהן לגמרי לאחר שחיטתן כדין קדשים שמתו, אבל ודאי דאסורין באיסור דלא תאכל כל תועבה הנוהג בכל הקדשים שנפסלו. ואי דאם כן נילף לאיסור זה גופי' גם לחולין בעזרה במה מצינו דמה שלי בשלך כו' ומהו זה שהקשו על פרש"י. אפילו הכי הקשו שפיר. והוא, דודאי דגם לפירש"י דשחוטי חוץ אסורין באיסור הנאה שנאסרו בהן מחיים ומינייהו ילפינן במה מצינו דמה שלי בשלך לאסור חולין בעזרה, אין הפירוש דילפינן לאסור חולין בעזרה באותו איסור עצמו הנוהג בשחוטי חוץ, דודאי דאין איסורי קדשים נוהגין בחולין, ועל זה לא יועיל כל למוד בעולם ליתן על החולין דין קדשים, שיהו נוהגין בהן האיסורין הנוהגין בקדשים. אלא דפירוש המה מצינו דמה שלי בשלך הוא, דכמו דבשחוטי חוץ נשאר בהן האיסור הנוהג בהן מקודם בחיים, ולא הועילה השחיטה להפקיעו, הכי נמי בחולין בעזרה נשאר בהן גם כן איסורן שלפני שחיטה, ונשארין באיסורן הנוהג בהן מחיים שלא תועיל השחיטה להתירו. ואע"ג דחסרון זריקה האוסר בקדשים ל"ש בחולין ע"ז מועיל המ"מ באופן דילפינן משחוטי חוץ, שישאר בחולין בעזרה איסור הנוהג בחולין, אבל למילף לחולין איסורי קדשים זהו דבר שאי אפשר כלל. וגם ראי' לזה, דאם לא כן למה לי' קרא לר' מאיר לאיסור הנאה בחולין בעזרה, כמבואר בפסחים (דף כ"ב) דדריש אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, תיכוק לי' מהך מה מצינו דמה שלי בשלך, שהרי שחוטי חוץ אסורין גם בהנאה לפירש"י. ומצאתי במקנה ובאור חדש שהקשו כן לפרש"י. אבל האמת יורה דרכו, דרש"י לא כיוון דגמרינן לאסור חולין בעזרה באותו איסור עצמו שבשחוטי חוץ, דאי אפשר הוא שנאסור חולין באיסורין של קדש, אלא דהמה מצינו הוי, דכמו דבשחוטי חוץ נשאר בהן לאחר מיתה אותו איסור שנוהג מחיים בקדשים, הכי נמי בחולין בעזרה נשאר בהן לאחר שחיטה, אותו איסור הנוהג מחיים בחולין, שהוא רק איסור אכילה, ומשום הכי צריך קרא לאוסרן בהנאה, דאיסור זה לא ידעינן מהמה מצינו. (ובבית הלוי חלק א' סימן ל"א, כתב גם כן ביישוב הקושיא על פירש"י מהא דצריך קרא לר' מאיר לאיסור הנאה בחולין בעזרה בדרך הזה, דגם לרש"י לא ילפינן לחולין בעזרה בהמה מצינו אלא איסור אכילה שנוהג בהן מחיים. אבל הוא כתב כן מטעם אחר יעו"ש ולדעתי סברתי זו ברורה). באופן דאין ללמוד משחוטי חוץ לחולין בעזרה אלא שיהא נוהג בהן איסור הנוהג בחולין. והנה בגמ' דחולין אמרינן מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ומקשינן קושיי טובי ממילי דחולין *) ושם באותו ענין כתב בבית הלוי לתרץ קושית התוס' על פירש"י בקדושין (דף נ"ז) בפירושא דמה שלי שלך אסור דרש"י פירש שנשאר בהן איסורן מקדושתן דמי יתירם, והתוס' הקשו עליו דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה, וכשנשחטו בחוץ מותרין גם באכילה. והוא ז"ל תירץ דדוקא קדשים שמתו שאין להם פדיון משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין להקדש עוד שום זכות בהן, הוא דיצאו לחולין, אבל נשחטו דראויין לאכילת אדם ויש להן פדיון הרי באותה שעה יש בהן עוד זכות להקדש ויש בהן מעילה, אלא דהתוס' דעתם דישראל בטהרה מפרכסת אינה כחי' ולא חזי לפדיון גם בשעת פרכוסה משום דלאו בת העמדה והערכה היא, ודעת רש"י אינה כן, יעו"ש בדבריו הנחמדים. ולי יש להשיב עליהם בתרתי, חדא דלפי דבריו דמשום דחזו לפדיון אסורין, אם כן בעוף דאין לו פדיון לעולם, אין לשחוטי חוץ שלו איסור בשעת פרכוסו גם לדעת רש"י, ומנלן לאסור חולין שנשחטו בעזרה בעוף. ודוחק לומר דיליף לעוף משחיטי חוץ דבהמה, כיון דבעוף גופי' אין איסור בשחוטי חוץ. וההשגה היא ביחוד לרש"י עצמו בחולין (דף קט"ו) דילפינן ממעשה שבת דכל דלא אכיל התועבה. עצמה אין לאסור משום לא תאכל כל תועבה, דלדידי' אין לאסור חולין בעזרה מלא תאכל כל תועבה מחמת התועבה של שחיטת חולין בעורה עצמה, דלגירסת התוס' שם דרק בעלי חיים נתמעטו, וכתבו שם עוד דרק בהמה נתמעטה ולא עוף, ולדידהו בעוף של חולין בעזרה יש לאסור מלא תאכל כל תועבה גם בלי המה מצינו, אם נאמר כמו שכתבתי בפנים לדחות דעת השער המלך דבלאו הכא מכלל עשה אין לאסור מכל שתיעבתי, וכי אצטריך המה מצינו הוא רק לבהמה, ואתי שפיר תירוצו. אולם לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו, דלר' מאיר לא נאמר איסור דלא תאכל כל תועבה אלא בפסולי המוקדשין, ואינו נוהג כלל בחולין, ופליג על הסוגיא דחולין, ואם כן צריכין אנו להמה מצינו גם בעוף, ותיקום השגתי על דבריו גם לגירסת התוס'. ועוד דמה שכתב דדעת רש"י אינה כדעת הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. לא נראה כן מדברי רש"י בבבא קמא (דף ע"ו) דמדבריו שם מבואר דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' יעו"ש בד"ה וכל העומד לפדות, ובתוס' ד"ה בשוחט. וגם אם נדחוק לפרש שם בכוונתו כמו שכתב הרמב"ן ריש פרק כסוי הדם, דאין לומר במפרכסת כל העומד לפדות כפדוי דמי, דשמא לא תחי' עד אחר שיעמיד ויעריך, ואין ראי' מכאן דמפרכסת אינה כתי', אכתי יש להוכיח שכן הוא דעת רש"י מדבריו בחולין (דף קכ"א ע"ב). ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ו'.