נאות יעקב עו

לזריקה, ובכגון דא לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי") אבל בנידון דידן בדם שנזרק על החמץ אתי שפיר, דהכא בשעה שנראה הדם לזריקה לא הי' בו איסור דכל שתיעבתי, דאיסור זה הרי נתחדש בו בשעת זריקתו, וכבר הותר איסור דם עצמו לזריקה קודם שנעשה בו תועבה, ואחר כך כשנאסר בזריקתו משום כל שתיעבתי, יש לומר בו הואיל ואשתרי אשתרי. אכן על תירוצי זה יש להעיר ממה שכתבנו לעיל בסימן ח' והבאנו ראיות דאיסורי חלב ודם יצאו מכל שארי איסורי הדיוט, דאין איסורן איסור כלל לגבוה, ומותרין גם שלא במקום מצותן ולשם עצים דבשארי איסורי הדיוט אסורין, ואם כן לא שייך בי' הואיל ואשתרי אשתרי, אחרי דאיסור דם עצמו לא נאסר מעולם לגבוה, כמו שהארכנו שם בזה. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. אולם לפי תירוצי לקושית הבית הלוי יהי' מקום להעיר בעוף שנמלק על החמץ דקיימא לן דעובר בלא תעשה, דיהא בו משום כל שתיעבתי לגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור זה, והכא לא שייך לתרוצי דבשעת המליקה מפרכסת היא, משום דבשעת גמר המליקה שנמלקו המפרקת והרוב בשר מתה גמורה היא כמבואר בחולין (דף כ'). ואולם בזה הי' עוד מקום לומר דעל הלאו דמולק על החמץ עובר במליקת הסימנין לחודיי', שהן עיקר המליקה שבמקום שחיטה, כמו שהארכנו בזה לעיל, ומתה לא הוי אלא לאחר שמלק הרוב בשר אחריהן, ואם כן בעת התועבה אכתי דין בעלי חיים עלה. אלא דיש להעיר ממה שכתבו התוס' בחולין (דף קט"ו) שם דרק בבהמה נתמעטו בעלי חיים מאיסור דכל שתיעבתי, אבל בעוף לית לן קרא למעוטי, דקרא דאלה בבהמה כתיב, ונאסר גם כשהוא חי. יא) ויתיישב נמי מה שהקשה שם הגאון ז"ל בבית הלוי סימן ל"א בשחוטי חוץ דליתסרו משום לא תאכל כל תועבה לשיטת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור זה. ואתי שפיר לדברינו הנ"ל, דבשעת שחיטתן שהיא זמן התועבה הרי הן בעלי חיים דמפרכסת כחי', ואפילו לשיטת הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין לאסור הכא מטעם זה דכל דאסורה באכילה לכולי עלמא היא כחי' וכנ"ל. ואין זה ענין למה שיבואר לקמן בדברינו ביישוב דברי התוס' דקדושין (דף נ"ז) דשחוטי חוץ אסורין באמת משום לא תאכל כל תועבה דאנן התם מטעם פסולי המוקדשין אתינן עלה וכפי דרשת הספרי, ולהספרי הרי גם בעלי חיים נאסרין כמבואר ברמב"ם בהוטל בו מום, ואין זה ענין להסוגיא דחולין (דף קט"ו) ולגירסת רש"י ותוס' שם. אבל קושית הבית הלוי הרי היא לפי הגמרא דלא תאכל כל תועבה אתי לבשר בחלב ולכל איסורי חולין ולכן תלה קושיתו לגירסת התוס' דוקא, וזה מיושב בתירוצנו דגם לגירסת התוס' לא קשה משום דבעת התועבה הוו בעלי חיים]. ומה שהוסיף להקשות שם, לפי שיטתו דאיכא בשחוטי חוץ משום לא תאכל כל תועבה דנילף מיניי' לחולין בעזרה שיאסרו משום לא תאכל כל תועבה במה מצינו דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור, ונפרש כן באמת למה מצינו זה שאמרו בקדושין (דף נ"ז) ולמה להו להתוס' שם לדחוקי. (וקושיתו זאת לא תתיישב בדברינו לקמן דלא תאכל כל תועבה אין למילף מקדשים לחולין, דאנן קיימין התם לפי דרשת האחרים בספרי, דלא תאכל כל תועבה אתי רק לפסולי המוקדשין, ואינו נוהג בחולין כלל. כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין והתוס' בבכורות (דף ל"ד), ומשים הכי לא שייך למילף במה מצינו שיהו נוהגין בחולין האיסורין המיוחדים בקדשים, אבל הוא ז"ל קאי לפי הגמרא דחולין (דף קט"ו) דאיסור דלא תאכל כל תועבה נוהג גם בחולין. אלא דבזה יש להשיג עליו, דהרי בקדושין לר' מאיר קיימינן, ובספרי אחרים דרשי לי' לקרא דלא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשין, ומאן אחרים ר' מאיר, ואם כן ר' מאיר לא סבר לה לדרשת הגמרא דגם בחולין נוהג איסור זה, כמו שכתבו הרמב"ם והתוס'. ואם כן ליכא לאקשויי דנילף לחולין בעזרה שיהא נוהג בהן איסור דכל שתיעבתי הנוהג רק בקדשים לר' מאיר. ואשתמיטתי' לפי שעה דמאן אחרים ר' מאיר. וממילא נדחה גם מה שכתב שם דלר' מאיר דדריש בעבודה זרה (דף ס"ו) מנא תאכל כל תועבה דכל האיסורין מצטרפין לית לי' לעיקר הדרשה דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, דלפי הנ"ל דמאן אחרים ר' מאיר, איך דריש ליה בספרי לפסולי המוקדשין אחרי דצריך לדרשא דאיסורין מצטרפין, ועל כרחך דאין זה סותר ודרשינן לתרוויי'] ולפי דרכו לא אבין למה הקשה דנילף לחולין בעזרה משחוטי חוץ, עדיפא הוי לי' להקשות דבחולין בעזרה גופיי' איכא משום לא תאכל כל תועבה, דהרי בגמ' שם דרשינן לאסור שחיטת חולין בעזרה מקרח דוכי ירחק ממך המקום וזבחת דאי אתה זובח בקירוב מקים, וכיון דידעינן מקרא לאסור שחיטתן, הרי יש לחוסרן מלא תאכל כל תועבה מחמת עצמן ולמה לו להקשות מהמה מצינו. ומצאתי בשער המלך בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות שהקשה באמת למה לן כלל המה מצינו דמה שלי בשלך תיפוק לי' דאסירי מגופיי' משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. והוכיח מזה דבלאו הבא מכלל עשה אין לאסור מלא תאכל כל תועבה. ואולם לפי דרכנו אין ראייתו ראי' כלל. דכל עיקר קושיא זו הרי אין לה מקום אלא לגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסורא דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, דלגירסת רש"י שם דילפינן ממעשה שבת דכל שאין התועבה בעולם אין לאסור משום כל שתיעבתי, הרי אין מקום לאיסור זה גם בחולין בעזרה, דהשחיטה אינה בעולם. וצריך לומר שכיוון בקושיתו לשיטת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, וחולין בעזרה לאחר שחיטתן אין עוד עליהן דין בעלי חיים. אכל לדברינו גם לשיטת התוס' לא קשה מידי, דבשעת התועבה מפרכסת היא, והויא כחי' לכל דברי', וכל שבשעת התועבה אין לאוסרן, שוב אינן נאסרין גם אחר כך וכנ"ל. אלא דבעוף הי' מקום לאסור חולין בעזרה מלא תאכל כל תועבה, לשיטת התוס'. לפי מה שכתבו התוס' בחולין שם דבעוף לא נתמעטו כלל בעלי חיים מאיסור דכל שתיעבתי, אבל *) בס' עמק יהושע סימן א' ראיתי שתירץ לקושית הקרבן עדה בירושלמי דשקלים פרק ד' הלכה א' על הא דבעי התם מהו לזרוע בשביעית לצורך העומר, והקשה הקרבן עדה דאינו ממשקה ישראל, דהנזרע בשביעית הרי אסור להדיוט, ותירץ הגאון ז"ל דהעימר הרי בלאו הכי קרב מן החדש שאסור להדיוט, אלא דמצותו בכך כדאמרינן במנחות (דף ה' ע"ב), ומשום הכי יש לומר הואיל ואשתרי איסור חדש, דהוי בגדר היתר, אשתרי נמי איסור שביעית. ולפלא על הגאון הנ"ל איך העלים עין מהסוגיא דיבמות הנ"ל ומהתוס' דזבחים (דף ל"ב) שמבואר דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא כשהותר האיסור הראשון קודם שיבוא האיסור השני, והכא הרי איסור חדש ואיסור שביעית בהדי הדדי קאתו. ולדבריו למה לו לחפש ממטמינים קושית הקרבן עדה, ואמאי לא תירץ לקושית התוס' שהקשו בכמה דוכתי על שומרי ספיחין שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה והרי הוי משומר שאסור להדיוט ולא הוי ממשקה ישראל, וליתרץ נמי דהואיל ואשתרי איסור חדש אשתרי נמי איסור משומר דשביעית. אלא דבכגון דא לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכנ"ל.