נאות יעקב עה

ובהפירות הרי לא יתהוה שום שינוי, דבמחוברין הן פירות ובתלישתן הן פירות, בזה הוא דאמרינן דכל שבידו לתלשן, הוי כאין כאן חסרון מעשה התלישה, אבל היכא דעל ידי המעשה יתהוה שינוי בגוף הדבר, ולנו חסר אותו השינוי שיבוא אחרי כן, כמו בשפחה שחסר לה דין בן חורין, בזה לא מהני מה שבידו לעשות המעשה כי היכי דנידון את השפחה גם עתה בדין בת חורין. ובירושלמי אמרו הטעם דלא מהני בשפחה מה דבידו לשחררה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ויש לפרש דבריהם כסברתי, דלא מהני הכא מה שבידו, משום דלנו חסר השינוי שיבוא בה לאחר השחרור שתהא כבת ישראל, ובזה לא שייך כל דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ומה שכתב רש"י אין לך מחוסר מעשה גדול מזה, אין כוונתו לפי שהמעשה הוא מעשה גדול כמו שפירש המהרש"א, אלא כוונתו דהדין נידון כאין לך מחוסר מעשה גדול ממנו, והטעם מבואר בגמ' דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת וכמו שכתבתי. ויתיישב בזה מה שהעיר המהרש"א שם ממעשי ידיה דאינה יכולה לאסור על בעלה קודם שבאו לעולם, אף על גב דהוי בידה. ולסברתי יתיישב גם זה, דגם התם הרי אין החסרון בהמעשה לחודה, אלא בהדבר שיבוא לעולם על ידי מעשי' ואם הטעם דבידו לשחררה לא מהני לדון את כשפחה לבת חורין כל שכן דלא מהני לדון את הדבר שאינו כמו שישנו. (ולולא דמסתפינא הייתי אומר כן גם בכוונת תירוץ הש"ס שם בקדושין על הא דמקשינן שם לר' יוחנן ואלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת הכי נמי לר' יוחנן דהוי קדושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. והי' נראה לי בכוונת הש"ס כפי הסגנון הנ"ל, דלמה שיחולו הקדושין השניים הרי לא חסר לנו עצם מעשה הגירושין לחודיי' אלא הנעולה שתבוא על ידי מעשה הגירושין שתצא מרשותו לרשות עצמה, כדי שבזה תפנה מקום לקדושין אחרים, ולזה לא מהני מה שבידו לגרשה וכנ"ל, כיון דאין החסרון בעצם הגירושין כי אם בשינוי הדין שיבוא על ידם שתצא מרשותו לרשותה, שאז אין עוד בידו לקדשה. והסברא אחת עם מה שאמר במשחרר שפחתו, מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת, ויתיישב מה שדקדקו התוס', הוא הדין נמי דמצי לשנויי לעיל הכי, דבאמת שני התירוצים אחד הם. והארכתי עוד בזה ואין כאן מקומו.] ואחד מידידי בשמעו ממני את פירושי זה בדברי הש"ס דקדושין הביא סמך לדברי מדברי התוס' ישנים בכריתות (דף ז') שכתבו אהא דאמרינן שם אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. וכתבו בתוס' ישנים אף על גב דקיימא לן כל שבידו לא הוי דיחוי הני מילי שאינו נדחה מחמת פסולו וכו' אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמיא לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולין אף על גב דבידו למלאות הפגימה. עד כאן לשונם. ולדברי מוסברים היטב דבריהם, דכל שבידו לא הוי דיחוי, אלא במקום שחסר המעשה עצמה, לתקן את אשר עיוות, כמו בקיבל הדם ונתנו לשמאלו, אבל היכא דהמעשה תועיל שיתכשר הפסול שהוא פסול עתה, וההכשר הזה הוא שחסר לנו, בזה לא מהני בידו, והיטב אשר דבר. והכי נמי בנידון דידן אע"ג דבידו לזרוק אין לדון כאן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה שתהא כאינה חי' גם לפני זריקתו, כיון דלמיהוי כאינה חי' חסר לנו היתר האכילה הבא על ידי הזריקה ולזה לא מהני מה שבידו, ולכן דינה כחי' כל זמן שלא נזרק הדם. גם עיקר הדבר לדון כאן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולפסול הקרבן מטעם זה, מפוקפק אצלי ואין להאריך עוד. וכיון שכן מיושבת היטב קושית הבית הלוי בשוחט את הפסח על החמץ, דבשעת שחיטה דקעביד התועבה עדיין מפרכסת דידה כחי' לכולי עלמא כל זמן שלא נזרק הדם ואין לה עוד היתר אכילה, נמצא דבשעת התועבה דין בעלי חיים עלה שאינן נאסרין ושוב לא תיאסר גם אחר כך כשתצא מדין בעל חי, וכמו שכתבנו דהכל הולך בתר שעת התועבה. ולדברינו ידוקדקו דברי התוס' בריש מס' חולין גבי טמא במוקדשין שהקשו דאיך יטמא הבשר והרי מפרכסת כחי', ולא הזכירו מדברי הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ומצאתי בס' לב ארי' שעמד בזה. ולדברינו אתי שפיר, דבקדשים כל זמן שלא נזרק הדם, מפרכסת דידהו כחי' לכולי עלמא, והרי נגיעת הטמא היא תיכף לשחיטתו והקשו שפיר דמפרכסת כחי'. י) אלא דלכאורה קשה עוד בשוחט את הפסח על הארץ. דנהי דבשעת שחיטתו על החמץ אין לאסור משום כל שתיעבתי משום דאז דין בעל חיים עליה, אבל אכתי ליתסר בשעת זריקה דגם כן קעביד תועבה, דגם הזורק עובר בלאו, ולגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, הרי תקשה דיאסר בשעת זריקה. ונהי דהפסח כולו אין לאסור בשביל תועבה זו, דהרי התועבה בדם קעביד, ואיך יאסר כל הקרבן משום התועבה דעביד בדם. אבל אכתי קשה דהדם גופי' ליתסר משום לא תאכל כל תועבה, ומלבד איסור דם יהי' עליו גם איסור דכל שתיעבתי ולא הוי ממשקה ישראל. דבחולין (דף צ') הרי מקשינן על כל דם דלא הוי ממשקה ישראל ומשנינן מצותן בכך שאני. ואם כן זהו רק באיסור דם עצמו, אבל כשניתוסף עליו עוד איסור אחר, הרי פסולה זריקתו מחמת איסור זה דלא הוי מציתו בכך. ואם כן תקשה בזריקת דם הפסח על החמץ דתיפסל זריקתו, משום האיסור דכל שתיעבתי שנוסף בדם זה על ידי הזריקה עצמה, ופסול הקרבן כולו. וכי תימא דאין איסור חל על איסור, ולא חייל איסור דכל שתיעבתי על איסור דם, הא איסור זה הוי מוסיף שמוסיף לגבוה כמו שכתבו התוס' בתולין ובזבחים בנבלה ובגיד. ויש לומר דאין מקום לפוסלו הכא משום ממשקה ישראל, דקודם שהגיע הדם למזבח הרי לא נעשה בו כל תועבה ואין לאוסרו לזריקה, ורק לאחר שנזרק הוא דנאסר, ומאי דהוי הוי. עוד יש לומר, דיש לדון על דם זה הואיל ואשתרי אשתרי, דהואיל ואשתרי איסור דם עצמו שאינו ממשקה ישראל, אשתרי נמי איסור דלא תאכל כל תועבה שניתוסף עליו מזריקתו. ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה דברי התוס' דזבחים (דף ק"י ע"א) ד"ה ואי שנסתפקו בשחט סימן אחד וזרק דמו כיון דחשיב חצי מתיר לר' מאיר אי משרי שרי, וכבר הקשינו על דבריהם לעיל בסימן ז' דכל דלא גמר שחיטתו הרי הוי על דם זה גם איסור יוצא מן החי, דאפילו לדידן דלית לן כר' חנינא בן גמליאל דאיכא לאו מיוחד בדם מן החי, הרי כתבו האחרונים דאסור מיהת משום יוצא מן החי מהעשה דוהטמאים, ולא הוי דם זה ממשקה ישראל. ולהנ"ל הי' אפשר לומר דספקן של התוס' הוא למאן דאמר בזבחים (דף ל"ב) הואיל ואשתרי אשתרי, והואיל דאשתרי איסור דם עצמו אשתרי נמי איסור דם מן החי שעל דם זה. אולם לדברי התוס' לא יעלה זה ארוכה, דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן אלא באופן שהותר האיסור הראשון קודם שחל האיסור השני, כהמתבאר מהסוגיא דיבמות (דף ח') ועיין היטב בתוס' זבחים (דף ל"ב) שם בסוגיא דהואיל ואשתרי אשתרי, אבל כשחל האיסור השני קודם שהותר האיסור הראשון אין ניתרין שניהם בבת אחת. ובספקן של התוס' דזבחים הנ"ל, הרי כבר היו בדם זה שני האיסורים של דם ושל יוצא מן החי קודם שהותר עוד האיסור דם ונראה