נאות יעקב עד

שמעון גם באותו ואת בנו דלדידי' דלא בעי בה העמדה והערכה הרי יש לה פדיון גם אם אינה כחי' והוי שחיטה ראוי', וכדאמרינן בריש פרק כסוי הדם ולמאן אי לר' שמעון כו'. [ולמה שנראה מדברי רש"י בשבועות דף י"א דטעם התוספתא דאין לה פדיי' עולמית בנשחטה כהלכתה הוא משים גנאי ואינו אלא מדרבנן אכתי קשה מה דהוצרכו כאן להביא מהברייתא ולא הקשו מדר' שמעון דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, דאפילו אי אסור לפדותה בנשחטה כהלכתה כיון דאין זה אלא מדרבנן ומדאורייתא חזיא לפדיון הרי זה שחיטה ראוי' כהמתבאר בכתובות (דף ל"ה) ובבב"ק (דף ע"א) ובתוס' שם וצ"ע]. ט) ועל פי הנ"ל נראה לי ליישב קושיא אלימתא שהקשה בספר בית הלוי חלק א' סימן ל' בשוחט את הפסח על החמץ דהפסח כשר, ואמאי לא מיתסר משים לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, והניחא לגירסת רש"י בחולין (דף קט"ו) דילפינן ממעשה שבת דכל שאין מעשה האיסור בעולם אין בו משום כל שתיעבתי גם הכא אין השחיטה בעולם, אבל לגירסת התוס' שם דהלמוד הוי מרובע ונרבע שמותרין להדיוט אף שנעבדה בהן עברה, ולא ילפינן אלא לבעלי חיים, הרי תקשה בשוחט את הפסח על החמץ דליתסר משום לא תאכל כל תועבה. ומשום זה יצא לדון דהך דרשה דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל לאו דכולי עלמא היא יעו"ש. ולפי הנ"ל יש מקום לתרץ. דהנה להראשונים דגם ישראל בטהורה מפרכסת כחי', וכמו שכן הוא דעת הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות ערכין, הרי לא קשה כלל גם לפי גירסת התוס' דחולין דרק בעלי חיים נתמעטו מאיסור דכל שתיעבתי, דהכא נמי בשעת התועבה בעת שחיטתו, הרי אז מפרכסת היא שהיא כחי' לכל דברי', ואין בעלי חיים נאסרין. ומה שאחר כך תמות לא איכפת לן, דאטו הרובע שמת יאסר אחר כך משום כל שתיעבתי לך, כל שבשעת התועבה לא נאסר וזה פשוט. אלא דהקושיא יש לה מקום להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ולגירסת התוס' דרק בעלי חיים נתמעטו, הרי יש לאסור את זו שבשעת התועבה יצאה מכלל חי'. אולם לפי מה שכתבו הראשונים, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשמותרת באכילה, אם כן לא נוכל עוד לאוסרה באיסור דכל שתיעבתי משום הך טעמא דמפרכסת אינה כחי', דכל שאסרתה ואין לה היתר אכילה, הרי מפרכסת שלה כחי', ואין בה עוד משום לא תאכל כל תועבה דבעלי חיים אין נאסרין. וכי תימא כיון דלולא האיסור דכל שתיעבתי יש לה היתר אכילה הרי אינה עוד כחי', ולכן יש לאוסרה, כדחזינן בעוף של בדק הבית ובפרה דמשום דיש לה היתר אכילה על ידי פדיון דנינן בה דין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אף על גב דלבתר דמשוית לה לאינה חי', אין לה עוד פדיון ואין לה היתר אכילה, ומשום הכי פטורה מכסוי, ושוב הי' צריך להיות מפרכסת שלה כחי' ויהי' לה פדיון והיתר אכילה והוי שחיטה ראוי', אפילו הכי לא משגחינן בזה ופטרינן לה מכסוי. והכי נמי נימא באיסור דכל שתיעבתי, דאף דלבתר שתיאסר הוי כחי', כיון דאין כאן טעם דהיתר אכילה, ולא הוי כבשרא בדיקולא, ואם כן אין לאוסרה עוד משום כל שתיעבתי, מכל מקום כיון דמצד עצמה מפרכסת כחי', ויש לה היתר אכילה, דכל זמן שהיא כחי' אין לאוסרה משום כל שתיעבתי, הויא כבשרא בדיקולא ודינה כאינה חי', ואף דעתה נאסרת משום כל שתיעבתי, וצריך הדבר לשוב על אפנו, לא איכפת לן ונשארת באיסורה זה, כמו שנשארת פטורה מן הכסוי. זה אינו, דכבר כתבנו לעיל בהסבר הדבר דנשארת כאינה חי' גם לבתר דאין לה עוד היתר אכילה ואינה כבשרא בדיקולא, דהוא משום דדנינן לה כמו שהותרה ונאסרה, ולכן מטמא טומאת אוכלין גם לר' שמעון ולא הוי אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים דכיון דאין מציאות להאיסור אם לא שקדמו ההיתר כבר הי' לה שעת הכושר. אם כן מהאי טעמא אין לאוסרה עוד משום כל שתיעבתי, דכבר כתבנו דכל שלא נאסרה בשעת התועבה אינה נאסרת עוד אחר כך, וכהמתבאר מעיקר הדין דבעלי חיים אינן נאסרין, לגירסת התוס', דגם לאחר שנשחטו מותרין. ואם כן הכא דכל זמן שהיא בדין מפרכסת כחי' אינה באישור דלא תאכל כל תועבה, ואתה בא לאוסרה משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', שהוא משום שמותרת באכילה והוי כבישרא בדיקולא, וכשתאסרנה מחמת זה משום לא תאכל כל תועבה בעל כרחך לא יהא דינה אלא כמו שהותרה שעה אחת ושוב נאסרה וכנ"ל גבי טומאת אוכלין, וכיון דאתה מוכרח לתת לה שעת היתר אכילה לאחר שחיטתה, הרי לא תוכל עוד לדונה כמי שנאסרה בשעת התועבה שהיא שעת שחיטתה, דזה אינו במציאות וכנ"ל, ושוב אינה נאסרת לעולם. ויש להעיר עוד, דלפי הנ"ל דרק משום היתר אכילה גמור אמרינן דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', יש לומר מילתא חדתא, דבקדשים כל זמן שלא נזרק הדם ולא הותרה לאכילה, עדיין מפרכסת שלה כחי'. ואף למאן דאמר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, הא לא מהני טעם זה להיתר אכילה, וכיון דאין לה היתר אכילה כל זמן שלא נזרק הדם, הרי היא כחי' בכל אותו הזמן, שהרי אין עלי' עדיין תורת אוכל, ומה לנו דהעומד לזרוק כזרוק דמי כיון דמכל מקום אסורה באכילה כל זמן שלא נזרק הדם. ואף דבעוף של קדשי בדק הבית דנינן לה כאינה חי' גם לפני פדיונה משום דחזי לאכילה על ידי פדיון, אף על גב דקודם שנפדו אסורין באכילה, והכי נמי משום ההיתר שיש להן לכשיזרק הדם, תהוי כאינה חי' גם לפני זריקה. שאני פדיון דבאמירה בעלמא, ובכל רגע ורגע יש לו היתר אכילה, אבל הכא כל אותו הזמן הצריך לזריקה אי אפשר שיהא לו היתר אכילה, ולכן כל אותו הזמן אין עדיין תורת אוכל עלי'. גם אין זה ענין להא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, כי היכי דנימא גם הכא דכיון שבידו לזרוק הוי כאינה חי' גם קודם שזרק את הדם. דמלבד דיש לפקפק אם בכגון זה שייך כלל להך טעמא, נראה לי עוד דהא דבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, לא אמרינן אלא כשחסר רק עצם המעשה לחודה, כמו בפירות מחוברין דחסר לנו רק התלישה כדי שתחול הפרשת התרומה, אבל היכא דחסר לנו שינוי הדין שיבא על ידי המעשה החסרה, ועל ידי שינוי הדין שיקבל הדבר לאחר המעשה, יוכל לחול הדבר שאנו דנין עליו עתה, כמו הכא דכדי שתהא כאינה חי' אין החסרון בעצם הזריקה, אלא בהיתר האכילה הבא על ידי הזריקה דעל ידי היתר האכילה שיגיע לה אז הוא דתבוא לכלל אוכל, ותצא מכלל חי', בזה לא שייך כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, כיון דלנו חסר השונוי שתשתנה על ידי הזריקה מאיסור להיתר, והשינוי הרי אין לנו עדיין. וסברא זו נראה לי מבוארת בהא דאמרינן בקדושין בהמקדש שפחתו לאחר שאשחררך דלא מהני מה שבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. ורש"י בקדושין שם כתב וז"ל ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה. ובמהרש"א הבין דכוונת רש"י לחלק בין מחוסר מעשה גדול למחוסר מעשה קטן. ואין הסברא מובנת, מה לי מעשה גדול מה לי מעשה קטן כיון דתרוויי' בידו נינהו, ולדעתי הדבר מתבאר כמו שכתבתי, דרק בחסר גוף המעשה לחודה כמו בפירות מחוברין, דאין חסר אלא התלישה,