נאות יעקב עב

מעולם להיתר אכילה. וזהו שביאר לנו הרשב"א בדבריו שבבבא קמא, דקאי גבי טומאת אוכלין. ובחולין דקיימינן לענין דין הפדיון עצמו, כתב הרשב"א שפיר דגם בקדשי בדק הבית ובפרה מפרכסת אינה כחי', דישראל בטהורה היא, ומשום דמצד עצמו יש להן היתר אכילה על ידי פדיון, משוינן להו לאינה חי', ויצא הדין דאין לה פדיון, וכנ"ל. ה) אלא דלכאורה קשה לפי זה, דגם בחולין שם דפטרינן עוף של בדק הבית מכסוי, משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ולאו בת פדיון היא, והוי שחיטה שאינה ראוי'. הרי גם כן יש לומר כסברתנו גבי טומאת אוכלין, דהרי ודאי כל שהתירה השחיטה שעה אחת שחיטה ראוי' היא, ואם אחר כך נאסרה לא ישוב דינה כדין שחיטה שאינה ראוי', ואם כן לדברינו דהא דחשבינן לה הכא כאין לה היתר אכילה משום דמפרכסת אינה כחי' ולאו בת העמדה והערכה היא, אין דינה אלא כמי שהותרה שעה אחת ונאסרה, ואם כן מהאי טעמא הי' לנו לחייבה גם בכסוי דכל כי האי גוונא שחיטה ראוי' היא אכן גם זה ניחא, דנהי דאם התירתה השחיטה בשעתה, ואחר כך נאסרה, הוי שחיטה ראוי', זהו רק אם נאסרה אחר כך במקרה, ומתחילה היה היתירה היתר עולם, אבל כל שמתחלתה לא הותרה אלא לשעה אחת, ומתוך היתירה אתה בא ודאי לידי איסורה, כל כי האי גוונא לאו שחיטה ראוי' היא. וטעמא דמילתא דלענין שחיטה ראוי' בעינן שתהא דומיא דטבוח טבח והכן, וכל שאין היתירה אלא לשעה, אין זה דומיא דטבוח טבח והכן, ואין זה שחיטה ראוי' לחייב בכסוי. אולם זהו רק גבי כסוי דבעינן בי' דין שחיטה ראוי' אבל גבי טומאת אוכלין דלא בעינן בה אלא היתר אכילה, ודאי דגם כשאין היתירה מתחלה אלא לשעה אחת, הוי גם זה היתר אכילה, ומטמא טומאת אוכלין, כיון דהכא לא בעינן דומיא דטבוח טבח והכן. וכדאשכחן חילוק כזה בין טומאת אוכלין לשחיטה ראוי' באכילת מזבח. כמו. שכתבו התוס' בחולין (דף פ"א) ובמנחות (דף ק"א) [ודברי התוס' דמנחות שם יש להבין מה שהביאו ראי' מטרפה דהויא שחיטה שאינה ראוי' והויא אוכל שיכול להאכילו לאחרים ומאי ראי' היא זו לאכילת מזבח, דהרי טרפה מותרת בהנאה ויכול להאכילה לנכרים אכילה גמורה, והויא אוכל גמור. ואי דכוונתם להביא ראי' לכאן מחילוק זה גופי' דלענין שחיטה ראוי' בעינן היתר אכילה לישראל דוקא, ולהכשר טומאה סגי בהיתר שיכול להאכילו לנכרים, למה הוצרכו כלל להביא מטרפה] דלענין טומאת אוכלין אכילת מזבח שמה אכילה לכולי עלמא והויא אוכל שיכול להאכילו לאחרים, אף על גב דלגבי שחיטה ראוי' אין זו אכילה, לחד מאן דאמר, משום דלשחיטה ראוי' בעינן דומיא דטבוח טבח והכן, ואכילת מזבח לא הויא דומיא דטבוח טבח והכן. והכי נמי בהיתר אכילה דלשעה, דלענין שחיטה ראוי' לא חשיב היתר אכילה, משום דלא הוי דומיא דטבוח טבח והכן, לענין טומאת אוכלין סגי גם בהיתר כזה, דגם בהיתר אכילה דלשעה קרינן בי' אשר יאכל. אולם לכאורה יש להעיר על זה דנהי דלטומאת אוכלין לא בעינן אלא היתר אכילה לחודיה, ולא בעינן בה דין שחיטה ראוי', אבל להיתר אכילה גופי' הא בעינן שחיטה ראוי' דוקא לכולי עלמא אפילו לרבנן דפליגי אדר' שמעון, כדאמרינן בחולין (דף פ"ה) לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאינה מתירתה באכילה, ומשום הכי אין שחיטת טרפה מתרת את העובר הנמצא במעי', משום דלהתיר באכילה בעינן שחיטה ראוי'. ואם כן כיון דשחיטה שאינה מתרת מתחלתה אלא לשעה, לאו שחיטה ראוי' היא, הרי גם לאותה שעה אין בכחה להתיר באכילה כיון דלהיתר אכילה בעינן דין שחיטה ראוי' ואם כן בעינן לענין זה שתהא דומיא דטבוח טבח והכן, וכל שלא התירה אלא לשעה, אין זו שחיטה ראוי' ואין לה היתר אכילה כלל אפילו לאותה שעה, וממילא אין מטמאה גם טומאת אוכלין. אכן זה אינו חדא דפרט זה עצמו אי בעינן להיתר אכילה שחיטה ראוי' עדיין צריך עיון. דלפי זה הרי תקשה לן בשחיטת קדשים דאמרינן (בדף פ') דהוי שחיטה שאינה ראוי', דאם כן אין לשחיטה זו היתר אכילה. ונהי דבאכילת קדשים שמצותו בכך אין כאן קושיא דהתורה התירתו, אבל זר שאכל קדשי קדשים יהא עליו איסור אכילה, גם לבד איסור זרות, משום דשחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא ולא התירה באכילה. ונהי דאיסור נבלה אין כאן, דלהוציאה מידי נבלה מהני גם שחיטה שאינה ראוי' ואפילו לר' שמעון כדאמרינן לא לכל אמר ר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה מודה ר' שמעון שמוציאתה מידי נבלה, אבל עשה דאינה זבוחה צריך להיות בה. דהכין יש לנו לפרש הא דאמרינן מודה ר' מאיר בשחיטה שאינה ראוי' שאינה מתרת באכילה ואיזה איסור נשאר עלי' אחר שחיטה כזו, דלאיסור נבלה הרי מהני גם שחיטה שאינה ראוי' וכנ"ל, וודאי דאיסור דאינה זבוחה הוא דאיכא עלה. [וקצת קשה להראשונים דלית להו כלל לעשה דאינה זבוחה, איך נפרש כאן הא דשחיטה שאינה ראוי' אינה מתרת באכילה, אחרי דלאיסור נבלה מהני גם שחיטה זו]. והכי נמי בשחיטת קדשים יהא על הזר האוכל קדשי קדשים גם עשה דאינה זבוחה. וכל איסורי אכילה שנשחטו יהא עליהם לבד איסורן גם איסור עשה דאינה זבוחה. וזהו דבר חדש. וכבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א אמר בזה, דרק בשחיטת טרפה אמרו כן, לפי שהטרפה הוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, שהטרפה נבלה היא במקצת כמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה, ועל זה המקצת חסר שחיטה, ונהי דלהוציא מידי נבלה דרשינן מקרא דטרפה שחיטתה מטהרתה, אבל בנוגע לעשה דאינה זבוחה, הוי כחסר לה מקצת שחיטתה, ולכן אינה מתרת את העובר באכילה, אבל בשארי איסורי אכילה אף על גב דהוי שחיטה שאינה ראוי' מהני שחיטתה להתיר גם איסור עשה דאינה זבוחה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אף על גב דחשבינן לה לשחיטה שאינה ראוי', מתרת באכילה בשעתה, והוי אוכל שיכול להאכילו לאחרים, דלהיתר אכילה לא בעינן שחיטה ראוי', וטרפה שאני. אלא דלשון הש"ס מודה ר' מאיר בשחיטה שאינה ראוי' שאינה מתרת באכילה, דכללא כייל כל שחיטה שאינה ראוי', דחוק קצת לפי זה. והדבר צריך תלמוד. אולם אפילו אם נאמר דבכל שחיטה שאינה ראוי' הדין כן דאינה מתרת באכילה, לא קשה גם כן מה שהקשינו הכא בטומאת אוכלין. דהרי הכא הא דחשבינן לה שיש לה היתר אכילה, הוא משום שראוי לאכילה על ידי פדיון, וכשהיתה נפדית הרי אז היתה שחיטתה שחיטה ראוי' והי' לה היתר אכילה. וכיון דלענין טומאת אוכלין לא בעינן אלא היתר אכילה, וגם אם הי' באפשרי שיהי' לה היתר אכילה בלי שחיטה, היתה מטמאה טומאת אוכלין, אם כן גם הכא יש לה היתר אכילה, במה דאם היתה נפדית היתה שחיטתה מתירתה באכילה, ואף דעתה באמת אין זו שחיטה ראוי', הרי לא גרע מאם יש לה היתר אכילה בלי שחיטה כלל, מה שאין כן גבי כסוי דבעינן בה דין שחיטה, ולא סגי בהיתר אכילה לחודי', ושחיטה לא הוי אלא שתהא דומיא דטבוח טבח והכן. ו) אלא דלכאורה יש לומר דגם גבי כסוי לא בעינן דוקא דין שחיטה ראוי', שתהא דומי' דטבוח