נאות יעקב עא

דאמת הקרבן פסול, איך לקי עלה משום אותו ואת בנו. אלא דאנו דנין על השחיטה לולא האיסור דאותו ואת בנו שהוזהר עלי', וכל שלולא האזהרה שחיטה ראוי' היא, הרי ל שחיטה כזו הוזהר משום אותו ואת בנו, וכל שעבר על האזהרה חייב מלקות, ומה דלבתר דעבר על האזהרה הוי שחיטתו שחיטה שאינה ראוי' לא איכפת לן. ועיין מה שהארכנו בזה לעיל בסימן א' ובסימן ג'. והכי נמי נימא בנידון דידן, דאנו דנין על המפרכסת לולא הדין שהי' לנו דמפרכסת שהותרה באכילה דינה כאינה חי' וכנ"ל וכל היכא, דלולא הדין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוי חזי לאכילה על ידי פדיון, על מפרכסת כזו בא הדין דאינה כחי', ומה שעל ידי זה יצא הדין, דלאו בת העמדה והערכה היא, ואין לה עוד פדיון ואסורה באכילה, לא איכפת לן, דכבר קם דינא ואין לחזור את הדבר על אפנו, וכמו בדינו של הרמב"ן. אבל באמת אין הדבר כן, ובנידון דידן אין מקום כלל לסברת הרמב"ן. דהתם במלקות דאותו ואת בנו, לר' שמעון דבעי שחיטה ראוי' המתרת באכילה, הרי אין המלקות באה אלא על השחיטה, והיתר אכילה הוא רק תנאי באיזה שחיטה חייבי' רחמנא, בשחיטה המתרת באכילה אבל אין המלקות באה על היתר האכילה שהביא בשחיטתו. ומשום הכי יש לומר דכל שלולא איסור זה דאותו ואת בנו, היתה השחיטה מתירתו באכילה, על שחיטה כזו אזהרי' רחמנא. וכשעובר על האזהרה הרי על עברה זו חייב מלקות, ולא איכפת לן מה דעתה לאחר האיסור אין לנו היתר אכילה, דכבר יש כאן עברה. ודכוותה הכא לו הי' לנו דין כזה דשחיטה כזו שבאה להתיר באכילה משוי לה להמפרכסת לאינה חי', הי' מקום לומר דאף דעל ידי שנעשית אינה חי' אין השחיטה ראוי' עוד, אפילו הכי כיון דלולא דמשוינן לה לאינה חי' היתה השחיטה ראוי' על שחיטה כזו בא הדין דמשוי לה לאינה חי'. אבל בנידון דידן הלא אין הדבר כן. דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין זה משום דין השחיטה, אלא משום עצם היתר האכילה, דהיתר האכילה הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא וכל שהיא כבשרא בדיקולא אין עוד עלי' דין חי', וכמו שהארכנו בזה לעיל. ואם כן כל דכשנאמר שהיא אינה כחי', תיאסר באכילה, הרי סוף סוף לא הי' כאן היתר אכילה ומאן הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא ומה יועיל לנו מה שהי' לה היתר אכילה לולא דשויניהו כאינה חי', דהרי הכא עצם ההיתר הוא דצריך לן, וכל זמן שההיתר הזה לא הי' לנו באיזה סברא נשוי לה כבשרא בדיקולא. ועוד יש לחלק בין הכא לדהתם בדינו של הרמב"ן, דהתם הוא מילתא דדינא, דהדין הוא שלוקה על שחיטה כזו, ושייך לדונו כפי מה שהי' מצב הדבר לולא הדין שאנו דנין עליו עתה, וכל שלולא אזהרה זו הוי שחיטה ראוי' הרי כבר עבר עברה וקם דינא. אבל הכא דאין זה אלא מילתא דסברא דכל המותר באכילה הוי כבשרא בדיקולא, הרי על זה לא שייך הטעם הנ"ל לדון כפי שהי' הדבר לולא הסברא, ואין להאריך אחרי דהדבר חלוק היטב כפי הטעם הראשון שכתבתי, ובאמת שני החילוקים עולים בקנה אחד. ד) ובעל כרחין דהכא טעם אחר בדבר. דמשום הא גופא דהכא אין לנו עסק עם עיקר השחיטה, אלא עם ההיתר הבא מחמתו, דאיהו הוא דמשוי לה כבישרא בדיקולא, אין לנו לומר עוד דמשום דעל ידי זה דנעשית כבשרא בדיקולא ופקע ממנה דין פדיון ואין לה עוד היתר אכילה, ישוב דינה להיות כחי'. וטעם הדבר, דכיון דהיא רק מילתא דסברא דמשום שיש לה היתר אכילה הויא כבשרא בדיקולא אם כן כשמחמת זה גופא אין לה עוד היתר אכילה, משום דפרחה ממנה תורת פדיון, אין לנו לדונה כמו שהיתה אסורה באכילה מעיקרה, אלא דהוי כהותרה שעה אחת ונאסרה, ומה שאסורה עתה הוא רק תולדה מההיתר הקודם. דכיון דעצם היתר האכילה הוא דמשוי לה לאינה חי', הרי אין לדונה כן אלא כשחל עלי' תורת אוכל שעה אחת, ומחמת זה הויא כבשרא בדיקולא שאינה בת העמדה והערכה ואין לה עוד פדיון ואסורה באכילה. דאי לאו שירדה לה תורת אוכל שעה אחת, הרי לא נעשית מעולם בשרא בדיקולא ואין שום מציאות להאיסור שאסורה בו עתה, ועל כרחך דדינה כמי שהותרה ונאסרה. ולכן אין שום מקום כלל לומר דמחמת האיסור ישוב דינה להיות כחי', דאחרי שאין לדונה כאסורה מעיקרה, אם כן כשנאסרה הויא כבשרא בדיקולא שנאסר דמחמת זה לא ישוב להיות כחי'. ואפילו להחולקים על הרמב"ן באותו ואת בנו דקדשים, ודעתם דלר' שמעון לא לקי משום דהוי מחוסר זמן אף על גב דהא גופא דהוי מחוסר זמן הוא רק על ידי איסור השחיטה דאותו ואת בנו, שאני התם דהשחיטה בעיקרה שחיטה שאינה ראוי', אבל הכא הרי אין לדונה כאסורה מעיקרה אחרי דהאיסור אין לו מציאות אם לא שכבר הי' לה תורת אוכל שעה אחת וכנ"ל. [עיין בסוף הסימן] וכיון שכן מבוארים דברי הרשב"א היטב, דבאמת גם דעתו דבמה שיש לה היתר אכילה על ידי פדיון יצאה מדין חי', ואין לה עוד פדיון לרבנן דבעו העמדה והערכה וכמו שכתב להדיא בחולין, וממילא אסורה באכילה. ומכל מקום לא מהני איסור אכילתה לאפוקה מתורת טומאת אוכלין לר' שמעון דבעי אוכל שיכול להאכילו לאחרים, דכיון דלא חזינן לאיסורה כמו שהיתה אסורה מעיקרה דזה אין לו מציאות וכמו שכתבנו, אלא דאנו דנין אותה כמי שהותרה וחזרה ונאסרה, מפני שאין מציאות לאיסורה אלא אם כן שכבר ירד עלי' תורת אוכל. אם כן אין עלי' מחמת איסורה זה דין אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דכיון דאינה כאסורה מעיקרה, הרי כבר הי' לה שעת הכושר, ובהי' לו שעת הכושר מודה ר' שמעון דמטמא טומאת אוכלין. וזהו שכתב הרשב"א כיון דכל דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשיש לה היתר אכילה גמור דאיהו הוא דמשוי לה כבשרא בדיקולא, והא דאמרינן כן גם בפרה ובקדשי בדק הבית הוא משום דמצד עצמן יש להן היתר אכילה על ידי פדיון, ומשום דמפרכסת כחי', ומחמת זה נפקע ממנה דין פדיון, ואין לה עוד היתר אכילה. נמצא דמתוך שמצד עצמה יש לה פדיון, יצא לנו הדין דאין לה פדיון, ומתוך היתר אכילתה אתה בא לידי איסורה, ואם כן נהי דלענין דין הפדיון עצמו הדבר אפשרי, שמי שהיום הוא בר העמדה והערכה למחר אינו בר העמדה והערכה ומשום הכי באמת אין פדיון למפרכסת, לרבנן דבעו העמדה והערכה, אבל לענין טומאת אוכלין אין לדונה מחמת זה כאוכל שאין יכול להאכילו לאחרים, דנהי דעתה אין לה עוד היתר אכילה אבל כיון דאיסורה זה בא מתוך היתירה, שכבר הי' לה תורת אוכל, הרי אין לך שעת הכושר גדול מזה. וזהו רק אחרי היסוד המונח, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא רק כשיש לה היתר אכילה גמור, אבל אם היינו אומרין דכל שחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה, אף שאינה מתרת באכילה מפרכסת שלה אינה כחי', הרי לא היינו צריכין לבוא לאיסורה מגו היתירה, ואז הי' דינה באמת כמי שאין לה היתר אכילה מעיקרה, והא דהוי כאינה חי', הוא משום שחיטתה, דמיד שנשחטה שחיטה כשרה פרחה ממנה תורת פדיון, ואה כן לא הי' בה גם טומאת אוכלין לר' שמעון, דהרי לא נראתה