נאות יעקב ע

ב) ולכאורה הי' אפשר לומר ביישוב דבריו. דעיקר הדבר המבואר בדברי הרשב"א דלאשוויי' לאינה חי' בעינן דוקא שחיטה המתרת לאכילה, [וכמו שמתבאר מדברי כל הראשונים בעלי שיטה זו, דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', כמו שהבאנו דבריהם בסימן ו'] הרי לכאורה זהו רק לר' שמעון דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולכן כל שאין היתר אכילה, אין כאן שחיטה כלל, ואין כאן דין שחיטת ישראל בטהורה, דלאו שם שחיטה עלה. ובזה סבירא לי' להרשב"א דגם כשיש לה היתר אכילה על ידי פדיון לא הוי שחיטה ראוי' ופליג על התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שהקשו על שחוטי חוץ דליהוי שחיטה ראוי' משום היתר האכילה שעל ידי פדיון. וזהו שכתב בדבריו בבבא קמא דקאי התם לר' שמעון. אבל לדידן דגם שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, הכי נמי לענין דין שחיטת ישראל בטהורה לא בעינן כלל היתר אכילה כיון דהוי דין שחיטה גם על זו שאינה מתרת באכילה, ובלבד שתוציא מידי נבלה, וכל כי האי גוונא מפרכסת שלה אינה כחי', וכל שכן בעוף של קדשי בדק הבית ופרה שיש להם גם היתר אכילה על ידי פדיון, ואתו שפיר דבריו שבחולין. אבל זה לא יתכן מתרי טעמי, חדא דהרי גם בחולין קיימינן לר' שמעון, דלרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, בלאו הכי חייב בכסוי גם כשאינו ראוי לפדיון ולאכילה. והקושיא מדידי' אדידי'. וידידי הגאון ר' חנוך העניך אייגעש שליט"א דרך גם כן בדרך הזה ליישב קושיתי בדברי הרשב"א, והוסיף דלא תקשה מה דבחולין קיימינן גם כן לר' שמעון, דבחולין (דף פ"ה) אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, ויש לומר בכוונת הש"ס דרק בכסוי הדם סבירא לן כר' שמעון, אבל בשארי מילי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ואם כן בנוגע לשחיטת ישראל בטהורה כדי לאשוויי' מפרכסת לאינה חי', סגי גם בשחיטה שאינה מתרת באכילה, כיון דלשאר מילי לבר מכסי סבירא לן כרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה. אכן אם כי דבר חכמה דבר, אבל קשה לכוון כן בלשון הש"ס דמה דאמר אי כר' שמעון כוונתו דרק במקצת אתיא מתניתין כר' שמעון, גם מה דאמר ונסיב לה אליבא דתנאי אינו מכוון לפי זה, כיון דאי סביר לה לגמרי כר' שמעון בשחיטה שאינה ראוי', הי' להתחייב בכסוי גם אי סביר כר' מאיר בהעמדה והערכה, דלר' שמעון הרי מפרכסת כחי' בכי האי גוונא שאינה מתרת באכילה, והויא בת העמדה והערכה לפי דברי הרשב"א, ואם כן עיקר התירוץ חסר מן הספר. ועוד והוא העיקר. דכבר כתבנו לעיל בסימן ו' דהא דבשחיטת ישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין לזה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' דמחלקותם אין לה מקום אלא במידי דתלי בעצם השחיטה, ובעינן בה שם שחיטה דוקא, כמו באותו ואת בנו ודומיהן דהלאו בא על השחיטה עצמה, מה שאין כן בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דאין הפירוש דהשחיטה עצמה שנעשה בבהמה זו, גורם לה שתהא כאינה חי', אלא דהדינים שנתחדשו בה על ידה, שנוהגין בבהמה שחוטה ואין נוהגין בחי', בזה הוא דיצאה מכלל חי' ובאה לכלל שחוטה, וכמו שכתב הרשב"א הטעם משום דהוי כבשרא בדיקולא, הרי דהעיקר דמשום שינוי הדין שנעשה על ידי השחיטה היא כאינה חי', אלא דאנו דנין על ידי איזה שינוי הוי כאינה חי', אי בעינן לזה היתר אכילה גמור, או דסגי במה שהותרה מאיסור אבר מן החי, והרשב"א חידש לן דבעינן דוקא היתר אכילה, אבל אין זה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן יעו"ש שהארכנו בזה. וכן מוכח להדיא גם מאריכות לשון הרשב"א להסביר הא דבעינן דוקא היתר אכילה כדי שתהא כאינה חי', דאם טעמו בזה משום דלר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, כל האריכות בזה למותר, דדבר פשוט הוא דכל שאין לה היתר אכילה שחיטה שאינה ראוי' היא. אלא דהכא אין לנו ענין עם השחיטה עצמה, אלא עם ההיתר הבא על ידה, ולהרשב"א בעינן לזה היתר אכילה דוקא, דבמה דמשוי לה אוכלא יצאה מדין חי', וכמו שכתב רש"י בחולין (דף קכ"ח) דהיתר האכילה משויא לה אוכלא לענין טומאה. והוא הדין לרבנן דבעינן לזה דוקא היתר אכילה, דהא דלדידהו שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אין זה ענין לכאן, כיון דהכא היתר האכילה עצמו הוא המוציאה מדין בעל חי, ומשוי עלה תורת אוכל. וגם דלפי תירוצנו הנ"ל, עיקר סברת הרשב"א בבבא קמא, דמה דחזי לאכילה על ידי פדיון לא חשיב היתר אכילה, לענין שתהא שחיטה ראוי', אינה מובנת מצד עצמה, גם לולא הסתירה מדבריו שבחולין, וגם הוא נגד דברי הראשונים בבבא קמא (דף ע"ו) גבי שחיטי חוץ לר' שמעון. באופן דאין תירוץ זה מעלה ארוכה מכל צד, והקושיא במקומה עומדת. ג) ולתרץ סתירה זו נראה לי, דמה שכתב הרשב"א גבי פרה, דאפילו להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', פרה שאני דהואיל ואין לה היתר אכילה מפרכסת שלה כחי' והויא בכלל העמדה והערכה. אין כוונתו דלהראשונים האלו מהני באמת פדיון לפרה בשעה שמפרכסת, לרבנן דפרה בעי העמדה והערכה, אלא דרק בנוגע לטומאת אוכלין כתב כן, דלענין זה היא דהויא בת העמדה והערכה, וחשיבא אוכל לתורת טומאה, אבל לענין פדיון עצמו, באמת אינה כחי', ולאו בת העמדה והערכה היא ואין לה פדיון. ואיך יתכן הדבר, הסכת ושמע. דהנה אחר היסוד המונח דכדי לאשוויי' למפרכסת לאינה כאי' בעינן היתר אכילה דוקא, כמבואר בדברי הראשונים שהבאנו בארוכה בסימן ו'. אלא דאמרינן דגם מה דחזי לאכילה על ידי פדיון, הוי היתר אכילה, ועוף של בדק הבית ופרה, מפרכסת דידהו אינה כחי', משום דחזו לאכילה על ידי פדיון, וכן כתבו התוס' מפורש בבבא קמא (דף ע"ו ע"א) גבי שחוטי חוץ ועיין בלב ארי' מה שכתב (בדף פ"ד ובדף פ"א ע"ב) בתוס' ד"ה הואיל. הרי לכאורה הדבר קשה מצד עצמו, אחרי דרק מטעם שיש לה היתר אכילה על ידי פדיון חשבת לה לאינה חי', אם כן כיון דעל ידי זה אתה מוציאתה מדין העמדה והערכה., ואין לה עוד פדיון והיתר אכילה, הרי שוב צריך להיות מפרכסת שלה כחי', ככל מפרכסת שאין לה היתר אכילה, והוי בת העמדה והערכה ובת פדיון, ושוב יש לה היתר אכילה, ונמצאו הדברים חוזרין חלילה, ואיך פטרת לה מכסוי בהחלט מטעם שחיטה שאינה ראוי', אחרי שיש פנים לכאן ולכאן. והכא אין לומר דכיון דלולא הדין דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' הי' לה היתר אכילה, דמצד עצמה היא בת פדיון משום דמפרכסת כחי', על מפרכסת כזו בא הדין דאינה כחי'. ואף דעל ידי זה תיאסר באכילה ושוב צריך הדבר לשוב על אפנו, אנו דנין על הדבר מצד עצמו לולא הדין שאנו דנין עליו עתה, וכיון דאז הי' לה היתר אכילה תו הוי כאינה חי'. דומה למה שכתב הרמב"ן בחידושיו לחולין (דף פ' ע"ב) בשחיטת אותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון דלקי עלה כעל שחיטה ראוי', אף על גב דפסולה משום מחוסר זמן, כיון דאם תאמר דאינה שחיטה ולא עבר משום אותו ואת בנו, הרי אינו מחוסר זמן ושוב הוי שחיטה ראוי' וישוב עליו דין מלקות דאותו ואת בנו. ולכאורה אחרי דהדבר חוזר לכאן לכאן ואליבא