נאות יעקב סט

כלל בלאו דמכניס שרץ למקדש, וכמו שכתבנו במליקה, דהרי בגמר שחיטתו עדיין מפרכסת היא ואין בה משום טומאת נבלה. וגם כשזרק והקטיר אחר כך ועובר בעשה דוישלחו מן המחנה, הרי עברה זו אחר כך היא באה, ואין לה ענין לשחיטתו, ובמה שנאמר על השחיטה דלא מהני הלא יתוקן האיסור שעבר בשחיטתו על שחיטת בעל מום, מבלי שיתוסף עליו אז איסור חדש, וכשיעבור אחר כך על איסור עשה, אטו בזה יתבטל התיקון הקודם. אולם החכם הנ"ל שב והעיר, דאכתי הרי יעבור משום הורג קדשים, שהוא בלאו דלא תעשון כן לד' אלקיכם. אבל דא בורכא. דזהו רק בקרבן כשר לה' אלקיכם, אבל בבעל מום אינו עובר בלאו זה. גם מה שהעיר דיעבור בשחיטתו משום מטיל מום בקדשים, כמו שכתב המנחת חינוך בשחוטי חוץ, והקשה מדידי' אדידי'. וגם בזה לא אמר כלום, דלדידן דפסקינן כרבנן דר' מאיר, אין איסור הטלת מום בקרבן בעל מום. ובזה מתורץ גם כן מה ששמעתי מקשים על הירושלמי דמצריך קרא לשוחט את הפסח על החמץ דשחיטתו כשרה, ולא אמרינן בה אי עביד לא מהני. והקשו גם כן, דהכא הרי לא יתוקן האיסור על ידי דלא מהני שחיטתו, שהרי יעבור באיסור דמכניס שרץ למקדש, ולסברת האחרונים דלא אמרינן בכגון זה אי עביד לא מהני, למה לן קרא להכשירו. ולדברינו אתי שפיר, דהכא אין בו כלל משום מכניס שרץ למקדש, דבשעת שחיטתו אין בה עדיין טומאה, דמפרכסת כחי', ומה שאחר כך יהיה בה טומאה ויעבור על העשה דוישלחו מן המחנה אין זה נוגע להשחיטה. ה) ואולם הגאון ז"ל בבית הלוי שם, הביא עוד ראי' דבנבלת עוף טהור אין בה משום מכניס שרץ למקדש, מהא דאמרינן בזבחים (דף ס"ט) יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמא בגדים בבית הבליעה, ופירש רש"י נהי דמליקת חטאת הותרה לכהנים מגזירת הכתוב, עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה, ואי דאיכא בנבלת העוף משום מכניס שרץ למקדש, הרי אית לן הוכחה דגם בעולה הותרה נבלה מגזרת הכתוב, דאם לא כן הוי מכניס שרץ למקדש, וכמו דפשיטא לי' בחטאת שאינו מטמא משום שהותרה לכהנים באכילה, הכי נמי תפשוט לי' בעולה ממה שהותרה למולקה בעזרה. ואני תמה גם על ראי' זו. דלדבריו אכתי קשה, דאפילו אי נימא דאין בה טומאה קודם שתבוא לבית הבליעה, ומשום הכי מותר למולקה בעזרה, אבל איך מותרת הקרבתה כל זמן שאסורה מדין נבלה, והרי אינה ממשקה ישראל, וכדמקשינן באמת במנחות (דף ה') ומשנינן מצותן בכך שאני. ולדבריו נלמוד מכאן דהמליקה הוציאתו מאיסור נבלה, וממילא לא יהי' בה גם טומאת נבלה, דלא מצאנו דבר שאין בו איסור נבלה ואית בו טומאת נבלה, ולהיפוך מצינו בכמה דברים שאין בהן טומאת נבלה ויש בהן איסור נבלה. אלא דאין זה הוכחה, דיש לומר דהגזירת הכתוב בא להתיר כאן להקטיר באיסור נבלה, וכדאמרינן באמת בחולין (דף ק"כ) דנבלה הותרה מכללה לגבוה בעולת העוף, הרי דאית בה איסור נבלה, אלא דהותרה כאן מכללה מגזרת הכתוב. והכי נמי אין לנו שום ראי' מהיתר מליקתה בעזרה, דהמליקה טהרתה מדין טומאת נבלה, דכמו דאמרינן דהוי גזרת הכתוב להקטירה למזבח באיסור נבלה, הכי נמי נוכל לומר דהוי גזרת הכתוב למולקה בעזרה בטומאת נבלה. ואין לנו שום ראי' דהמליקה טהרתה שלא יטמא עוד האוכל ממנה, דכל שהוא מגזרת הכתוב אין ללמוד דבר מחברו. ורק בחטאת העוף, דהכהנים אוכלין ואינן מיטמאין, הרי חזינן להדיא דהתורה טהרתה מדין טומאת בית הבליעה, יהי' זה מגזרת הכתוב, אבל על כל פנים הגזרת הכתוב הוי בפרט זה עצמו שאנו דנין עליו, שלא תהא לה טומאה בבית הבליעה, אבל בעולה דהגזרת הכתוב הוי על הכנסת טומאה למקדש, אין לנו שום הוכחה לטהר את האוכל מטומאת בית הבליעה. סימן י יישוב דברי הרשב"א בבבא קמא דף ע"ז שהזכרנום בהסימנים הקודמים. בבא קמא (דף ע"ז) אומר הי' ר' שמעון פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר. וכתב הרשב"א בחידושיו מדקתני שהיתה לה משמע שעכשיו אינה בת פדיי' והקשו בתוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדיי' היא לר' שמעון דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דסבירא לי' לר' שמעון פרה קדשי בדק הבית היא והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן לר' שמעון קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ותירצו חדא ועוד קאמר, חדא דלדידי' אפילו השתא בת פדיי' היא, ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדיי' בעודה מפרכסת, ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי', אלא בששחט ישראל בטמאה או אינו יהודי בטהורה דלאו בר שחיטה הוא, אבל ישראל בטהורה מכי שחט בה רוב שנים הרי היא כמתה גמורה, אף על פי שמפרכסת וכמו שכתבתי בריש פרק כסוי הדם ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפילו הכי כל שהיא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מידי חיותה דלא אמרו שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לאינו ישראל וכיון שכן הרי היא כמונחת בדיקולא, הא שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אינה מוציאה מידי חיות כל שהיא מפרכסת זהו כשיטת התוס'. עד כאן לשונו. וכן כתב בחידושיו לשבועות (בדף י"א): א) מבואר מדבריו דפרה אף על גב דחזי לאכילה על ידי פדיון לא דיינינן בה דין ישראל בטהורה דמפרכסת שלה אינה כחי', וטעמי' נראה לפי שבשעת שחיטה קודם פדיונה אין לה היתר אכילה. ודבריו אלו סותרין למה שכתב הוא עצמו בחידושיו לחולין (דף פ"ד) דבהא דתירץ הש"ס בעינן העמדה והערכה, הקשה כקושית התוס' דמפרכסת כחי', ותירץ בשם רבותינו בעלי התוס' דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתה, דדוקא בישראל בטמאה ונכרי בטהורה הוא דאמרינן כן, ובסוף דבריו מסיק והיינו דאקשינן במס' שבועות פרק קמא מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה ומאי קושיא מנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת. עד כאן לשונו. הרי דכתב מפורש גבי פרה דלאו בת העמדה והערכה היא בשעת פרכוסה, משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וגם עוף של בדק הבית, דקאי בו התם, הרי דמי בזה לפרה, דאינו ראוי לאכילה בלי פדיון, ואפילו הכי כתב דמפרכסת שלו אינה כחי' משום דישראל בטהורה היא, הרי דמה דחזי לאכילה על ידי פדיון, מהני לאשוויי למפרכסת כאינה חי'. והוא סותר את עצמו. וזמן רב נתקשיתי בזה עד שמצאתי בשו"ת מהרי"א הנקרא יהודא יעלה] חלק יו"ד סימן ג' שעמד על סתירה זו שבדברי הרשב"א והניח בצע"ג.