נאות יעקב ו

משום שחיטת מומר, דאילולא דאשמועינין מתניתין דמחשבתו מחשבה, הרי לא הי' בזה גם פסול דשחיטת מומר, שלא הי' כאן מומר כלל זהו כוונת תירוצו. ולכן שפיר דחה הבית יוסף, דלא איכפל תנא לאשמועינן דבכגון זה מהניא מחשבתו, דמילתא דפשיטא היא דבהתרו בו וקבל התראה לא אמרינן דלצעורי קמכוון. ושוב אי אפשר לאוקומי למתניתין בכהאי גוונא, דתשאר הקושיא תיפוק לי' דפסולה שחיטתו משום שחיטת מומר, כיון דכבר הוא מומר משעת ההתראה, האופן דאין שום צורך לדינא דמתניתין מכל צד. ופירוש אחר לא מצאתי לדבריו. ולפי דרכנו למדנו מדברי הבית יוסף, דמשעת קבלת ההתראה הוי מומר גמור לכל דבר ובהגהות הגאון רעק"א ז"ל על יורה דעה בסימן ד', כתב גם כן שמדברי הבית יוסף משמע דבקבלת ההתראה לחוד נעשה מומר. אלא דהוא ז"ל הרחיק עוד ללכת דאפילו אם לא עשה כלל האיסור אחר כך הוי מומר, (ולקמן נדבר בפרט זה) אלא שאין כוונתו להוכחתנו כמבואר למעיין בדבריו גם בשו"ת חתם סופר חלק ששי בלקוטים סימן נ"ו מצאתי שכתב לדבר פשוט דהתיר עצמו למיתה הוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה. ג) על כל פנים נמצינו למדין דגם להראשונים דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, אין בה משום שחיטת מומר, זהו דוקא במזיד בלי התראה, אבל כשקיבל התראה שחיטתו פסולה, משום דהוי מומר משעה שהתיר עצמו למיתה. ומצאנו כן בעבודה זרה ומסתמא הוא הדין בחילול שבת דשקולין הן וכמו שכתבנו לעיל. כן נראה פשוט, וכן כתב הגאון ר"מ בנעט כמו שהבאנו דבריו לעיל אכן נראה לי לדון דבפרט זה חלוקה שחיטת שבת משוחט לעבודה זרה, ואף דמחלל שבת דינו כעובד עבודה זרה לכל דבר, בהתיר עצמו למיתה חלוק הוא ממנו. וטעמא דמילתא, דהנה הא דמקבלת ההתראה הוי מומר אף קודם שעשה המעשה, כפי שהדבר מוכרח וגם מפורש בדברי רבותינו הנ"ל, ודאי דלכל טעם שנאמר בו, פשוט הוא דקבלת ההתראה אינה חמורה ממעשה העברה עצמה, וכל היכא דבהעברה עצמה לא הוי מומר, פשיטא וכל שכן דבקבלת ההתראה על אותה העברה ודאי לא יהא מומר ורק בעבודה זרה ושבת דבהעברה עצמה הוי מומר, בהו הוא דאמרינן דגם בקבל עליו התראה דינו כמו בעבר על העברה עצמה. והוא פשוט ואין צריך לראי'. אלא דגם ראיה מוצאת לזה. דאם נאמר שהוא דין מיוחד בקבלת התראה, שיהי' מומר על ידה אף במקום שעל ידי מעשה האיסור עצמו לא הוי מומר. אם כן תקשה בשחיטת אותו ואת בנו בשעה שהוא לוקה, דתהא שחיטתו נבלה. דגם למלקות בעינן שיתיר עצמו, כמבואר בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) (ולפלא על מאור עינינו הגאון באורים ותומים סימן ל"ח שכתב לדבר ברור, דבמלקות לא בעינן התראת עצמו, וגמרא מפורשת נגדו. ובספר המרא וחיי על מס' סנהדרין באותה סוגיא, ראיתי שכתב בשם אחד מהגדולים להוכיח מהסוגיא הנ"ל דבמלקות לא בעינן שיתיר עצמו, והוא דחה את דבריו לדינא, וגוף הוכחת הגדול לא הביא. והדבר פלא, דבסוגיא זו מבואר ההיפוך) דאמרינן שם בפלוגתא דאבא שאול ורבנן והכא מלקות ליכא יעוי"ש בפרש"י ד"ה התרו בו ושתק וד"ה אבא שאול. וכיון שהתיר עצמו, תהא שחיטתו שחיטת מומר. (דפשוט הוא שאין חילוק בין התיר עצמו למיתה להתיר עצמו למלקות) ונהי דעל המלקות דאותו ואת בנו לא קשה איך משכחת להו, אחרי דבשעה שלוקה תמיד שחיטתו נבלה, הרי הוי נוחר ומעקר שאין בו משום אותו ואת בנו. דבזה יש לומר דבהכי חייבי' רחמנא, וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף פ' ע"ב) ובבא קמא (דף ע"ו ע"ב) באותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון דהוי מחוסר זמן והוי שחיטה שאינה ראויה, אלא דגלי רחמנא דלוקה דהרי ריבה הכתוב אותו ואת בנו בקדשים. אבל הא קשה דתהא שחיטתו נבלה, ומעולם לא שמענו דשחיטת אותו ואת בנו הויא נבלה היכא דלקי. ומתניתין דריש אותו ואת בנו, חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים וכן בשחוטי חוץ היכא דלקי, אטו נימא דשחיטתו נבלה, אלא דבהכי חייבי' רחמנא אף שאין שחיטתו שחיטה, ואם כן איך ילפינן משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, והרי הכא אפילו בשחיטתו נבלה חייבי' רחמנא. (וזה יש ליישב ע"פ דברי הרמב"ן בחידושיו לחולין דף פ' שנביאם לקמן אי"ה בסימן זה ואין כאן מקומו להאריך ושם יבואר, ועיין לקמן בדברינו במה שהארכנו בדברי הרא"ש דמועד קטן) אלא פשוט, דהא דהתיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, הוא רק אם בעברת האיסור עצמו הוי מומר, דאז הוא דנותנין על קבלת ההתראה חומר האיסור עצמו, אבל היכא דבהעברה עצמה לא הוי מומר אין להחמיר בקבלת ההתראה יותר מהאיסור עצמו. ולפי זה בשבת דגם בהאיסור עצמו אינו מומר אלא אם כן עבר בפרהסיא, ודאי דגם בקבלת ההתראה, גם אם ניתן לה חומר האיסור עצמו, ניבעי בה שתהא בפרהסיא. ולהראשונים דלפרהסי' סגי בשנים, הוי קבלת ההתראה תמיד בפרהסיא, שהיא תמיד בפני שנים המתרין. אכן נראה לי לומר, דקבלת ההתראה אין במציאות לעולם שיהא עלי' דין פרהסיא, אפילו אם היתה בפני עשרה. דזה ודאי פשוט, שאם התיר עצמו למיתה ואחר כך לא עשה את האיסור, דודאי לא הוי מומר בקבלת ההתראה לחודה. אלא דבעשה אחר כך את האיסור הוי מומר למפרע משעת ההתראה. (ואף שראיתי להגאון רעק"א זצ"ל בהגהותיו ליו"ד סימן ד' שכתב, דמשמע מהבית יוסף דהתיר עצמו למיתה הוי מומר, אף על פי שלא עשה כלל את האיסור. לא זכיתי להבין איך הוכיח כן מהבית יוסף, והרי דברי הבית יוסף, הם דברי הגמרא, ואם דעת הגאון ז"ל דלולא שהי' מומר מההתראה לחודה, הוי אמרינן בי' דלצעורי קמכוון, כמו שנראה משמעות דבריו, הרי מוכח כן מעיקר הך דינא דבגמרא ולמה תלה זאת בהבית יוסף) וכיון דכל זמן שלא עשה את גוף האיסור, אין בקבלת ההתראה כלום. אם כן אפילו אם נידון את קבלת ההתראה כמחלל שבת עצמו, לא נוכל לדונה כמחלל שבת בפרהסיא. דאף שאנו רואין ושומעין בפרהסיא את קבלת התראתו, אין זו ראיי' ואין זו שמיעה שיהא על זה דין פרהסיא, שהרי אין אנו יודעין אם יעשה כלל את האיסור ונמצא דלא ראינו כלום, ואם כן אין בזה פרהסיא. ואף בשעשה אחר כך את האיסור לא נוכל לומר שתחשב קבלת ההתראה פרהסיא למפרע, משום דאיגלאי מילתא דמתחלה הי' עומד לעשות כן. דאיגלאי מילתא לא מהני, אלא במקום דסגי בידיעה, אבל בדבר הצריך ראיי' דוקא, דאף אם ידענו בבירור שהוא מחלל שבת אלא שלא ראינו אותו עושה כן, אין זה מומר, מה יועיל בזה איגלאי מילתא, אחרי שסוף סוף בעת ששמענו קבלת ההתראה, לא ראינו עוד דבר עברה בידו. שהרי באותה שעה לא ידענו אם יעשה את האיסור, וכל הבירורים שאחרי כן, הרי לא יוסיפו לנו אלא *) ולדברינו יתיישב מה שהקשה הנאון ז"ל עוד שם באותה הגה על תירוצו של הבית יוסף שהבאנו בפנים בממה נפשך, דאם דבקבלת ההתראה הוי מומר, ממילא הוי קודם שחיטה ואין על שחיטה זו דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה. ונראה שהוא מפרש דלתירוץ זה של הבית יוסף, לקושטא דמילתא אין בשחיטתו משום שחיטת מומר. ולפי זה עדיפא הוי לי' להקשות על דיחויו של הבית יוסף לתירוץ זה, משום דאין כאן רבותא, וכי מה איכפת לן ברבותא וכמו שכתבתי בפנים. ולפי פירושי דבאמת לפי תירוץ זה שחיטתו פסולה גם משום שחיטת מומר, אלא דאילולא דאשמועינן מתניתין דמחשבתו מחשבה, והוי אמינא דלצעירי קמכוון, הרי לא הי' כאן לא מומר ולא שחיטת מומר, ומתניתין הא גופא אשמועינן דמהני דיבורו ומחשבתו, אזדא לה ממילא גם קושיתו של הגאון ז"ל.