נאות יעקב סח

חמורה, כל זמן שהן בפנים, ונבלת העוף דהוי סופן לטמא טומאה חמורה גם קודם שבאה לבית הבליעה, ולא ידעתי למה הוצרכו להירושלמי אחרי דמגוף הדבר מוכח כן על פי הש"ס דילן דזבחים (דף ק"ה). ג) ובדבר קושיתו בברייתא דנזיר דהוי מכניס שרץ למקדש, ואיכא בנקבה תרי איסורי בהבאה לחודה. נראה לי לתרץ, דהכא אין כאן משום מכניס טומאה למקדש כלל, דהרי בשעת מליקתו דמפרכסת היא הרי אין בה טומאת נבלות, דמפרכסת היא כחי' ואף שתמות אחר כך ותתנבל לא הוי בזה כמכניס שרץ במליקתו, כיון דאחר מליקתו אפשר הי' להוציאה מן העזרה בשעת פרכוסה קודם שתמות, ואין בזה אפילו משום גורם טומאה למקדש. ואפילו אם נאמר דאי אפשר שלא תמות קודם שיוציאוה מן העזרה, אכתי כיון דבשעת מליקתו חי' היא, הרי אין בזה אלא גורם טומאה למקדש אחר כך כשתמות, ואנן לא מצינו שיהא בלאו אלא המכניס שרץ למקדש בידים, אבל הגורם טומאה למקדש לא אשכחן שיהא חייב. והרי במטיל מום בקדשים מצרכינן קרא מיוחד לגורם, כמבואר בבכורות (דף ל"ד) ולמה נאמר כאן שיהא הגורם חייב כהמכניס בידים. ואי דתקשה דגם בשעת מליקתו גופה הוי נבלה, דכשמלק המפרקת והרוב בשר, הרי הו"א תיכף נבלה גמורה מחיים ומטמא גם במשא ואין עלי' כלל דין מפרכסת כחי' כמבואר בחולין (דף כ' ע"ב) במימרא דזעירי ובראשונים שם. ואם כן בשעת מליקתו מכניס טומאה למקדש בידים. יש לומר דרבי יוסי ב"ר יהודא סבירא לי' כמאן דאמר רוב בשר אינו מעכב, כדאיתא פלוגתא בזה בזבחים (דף ס"ה), וכל זמן שלא נחתך הרוב בשר אף שנחתכה המפרקת והסימנין לא הוי כמתה גמורה ומפרכסת שלה כחי', כהמתבאר שם בסוגיא דחולין (בדף כ'). ולדעת רש"י דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף אינו מולק המפרקת כלל לאחר הסימנין, הרי יש לומר דרבי יוסי ברבי יהודא סבירא לי' כמאן דאמר מחזיר. ואחד העיר על דברי אלה, דזהו דבר ברור שאי אפשר להוציאה מן העזרה קודם שתמות, וגורם לא הוי דאחרי שממעשיו ודאי תבוא הטומאה אין זה חשוב גורם. ואני אומר כי בסוד חכמי הטבע לא באתי לדעת כמה ישהה העוף בפרכוסו ולא ימות. אולם מהמעשה שהובא בנודע ביהודא תנינא בשוחט ששחט רק הקנה וכאשר הובא העוף לבית הי' עדיין חי והחזירוהו לבית השוחט ושחט הוושט ובכל העת הי' בחיותו, לא נראה שיהא פרכוס העוף זמן קטן כזה שלא יספיקו להוציאו גם מן העזרה. וגם לפי דבריו, מה שאמר דכשימות וודאי בהעזרה אין זה גורם כיון דסוף הטומאה לבוא ודאי. לא אמר כלום, דודאי גם בזה לא הוי אלא גורם לטומאה כיון דבשעת מעשה לא באה עדיין הטומאה. והרי כן כתבו התוס' בכתובות (דף ל"ט ע"א) ד"ה צער, דכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא, הרי דגם בזה חשוב גרמא, כל שלא בא הצער בשעת מעשה החבלה אף על גב דודאי יצטער אחר כך ממעשיו. וגם בחיוב מיתה דמרבינן מקרא להביא את המצמצם, אף שימות אחר כך, הרי זהו דוקא כשהתחיל בו ההיזק כבר בעת מעשה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ז) ובתוס' שם. ואפילו אם נאמר דהכא משעה שמלק הסימן אף שמפרכס הוי כמו שהתחיל כבר מעשה המיתה, הרי אין דינו אלא כמצמצם דלא הוי דינו כעושה מעשה אלא גבי חיוב מיתה דמרבינן לי' מקרא, דהרי בנזקין פטור כמבואר שם בסנהדרין, ועיין בתוס' גיטין (דף ע' ע"ב) ד"ה אלא מה שכתבו לענין גלות. ותו דגם אם נדון כאן שהתחיל כבר מעשה המיתה משעת המליקה, הרי לא שייך זה אלא בנוגע להמיתה עצמה, אבל בנוגע להטומאה הבאה לה אחר מיתתה, הרי ודאי אין לומר דהוי כמי שהתחילה כבר הטומאה לבוא משעת המליקה, דהטומאה ודאי אין לה כל התחלה קודם שמתה, והוי לגבה כגורם. [עיין בהשמטות] אלא דאכתי קשה דנהי דבמליקתו לא עביד איסורא, אבל אחר כך כשמזה מדמה, הרי באותה שעה עובר בעשה דוישלחו מן המחנה, במה דמשהה אותה בעזרה לאחר מיתתה. ואפילו אם נדחוק דבחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, יש לומר דגם ההזאה עביד תיכף לאחר מליקתה בשעה שמפרכסת עדיין, ואי משום מיצוי דם כל הגוף שקשה לדחוק דכל זה נעשה בשעת פרכוסה, יש לומר דר' יוסי בר' יהודא סבירא לי' מיצוי דם בחטאת העוף לא מעכב, כדמסקינן במעילה (דף ט') דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל, ועיין בזבחים (דף ס"ה) דאמרינן כן בדר' אלעזר בר' שמעון. אכן אפילו אם כה נדחוק, אכתי לא נמצא נוח במה שהקשה עוד שם בבית הלוי על התוס' דנזיר שם ובחולין (דף כ"ח), שכתבו בחד תירוצא דרבי סבירא לי' לחנכו ואי דתקשה לדידי' דקאכל כהן נבלה, דהרי לדידי' יש שחיטה לעוף מן התורה, יש לומר דלרבי חטאת זו אינה נאכלת, כמו חטאת העוף הבאה על הספק ועל זה הקשה, דאכתי כיון שמתנבלת במליקתו הרי מכניס שרץ למקדש. והכא אין לומר עוד כתירוצנו הנ"ל, דהכא בקרבן נזיר טמא דאיכא גם עולת העוף, שמקטיר בשרה למזבח, הרי תשאר קושיתנו דנהי דבשעת מליקתו אינו עובר בלאו דמכניס שרץ, אבל בשעת הקטרתו הרי עובר בעשה דוישלחו מן המחנה, ודוחק לומר דכשם שבחטאת זו אין בשרה נאכל לרבי, הכי נמי בעולה אין מקטיר בשרה למזבח דכגון דא לא אשכחן. אולם גם זה יש ליישב. דהרי באמת חכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, וכמו שהתירו איסור דרבנן כדי לחנכו, ה"נ י"ל דהתירו גם איסור תורה כל שהוא בשוא"ת, וכל הני איסורי דמקשה הש"ס מיניי' למ"ד לחנכו כולן איסורן בקום ועשה נינהו, ומיניי' הוא דקשה לן, לפי שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, אבל מאיסור דשב ואל תעשה, דחכמים מתנין על דברי תורה ליכא לאקשויי מידי. ומעתה אתי שפיר במליקת העוף, אפילו בעולה. דכיון דעל מליקתה אין בו משום מכניס שרץ למקדש וכמו שכתבנו, הרי אין בו עוד איסורא דקום ועשה, ומה דמשהה אותה אחר כך בעזרה בשעת הקטרה ועובר בעשה דוישלחו מן המחנה, הרי זהו רק שב ואל תעשה, דחכמים מתנין על דברי תורה. ואתי שפיר. ד) ובסגנון זה השבתי לחכם אחד שהשיג על הנודע ביהודא שכתב בשוחט בעל מום דשחיטתו נבלה, משום דאי עביד לא מהני, כיון דעובר על שחיטתו בלאו דלא תשחטו. וכן כתב המנחת חינוך. והוא השיג עליהם לפי מה שכתבו האחרונים, דאי עביד לא מהני לא אמרינן אלא היכא דעל ידי זה דלא מהני יתוקן האיסור, והכא כשנאמר דלא מהני ושחיטתו פסולה, נהי דיתוקן בזה האיסור דלא תשחטו שבשחיטת בעל מום, אבל הרי בזה יתוסף עליו איסור דמכניס שרץ למקדש משחיטת נבלה ויצא שכרו בהפסדו. ובאמת ההמצאה הזאת, דכשיתוסף איסור חדש, אף שיתוקן האיסור שעבר עליו, אין זה תיקון איסור לא חדשה היא. עיין בבית הלוי חלק א' סימן ל' ובספר חקרי הלכות להמשכיל איתן שכבר המציאו כזאת. אולם בנידון דידן לא כיוון יפה, דהכא בשחיטתו לא עבר