נאות יעקב סז

לידי טומאה, כמו במפרכסת שתבוא לידי טומאה כשתמות, ואם כן הכא נמי שמא אין סופה לבוא לידי טומאה חמורה כלל, שהרי בידו שלא לאוכלה ולא תבוא לעולם לידי טומאתה, כמו במפרכסת כשיגררנה לפחות מכזית. ועדיפא עוד ממפרכסת דבהמה, דהתם הלא מעצמה תבוא ודאי לידי טומאה חמורה, שהרי בודאי שתמות ותטמא משום נבלה, אלא שבידו לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, כדי להצילה שלא תבוא לידי טומאה, ומשו"ה אין דינה עוד כסופה לטמא טומאה חמורה, כ"ש נבלת העוף שמעצמה לא תבוא לידי טומאה לעולם, כשלא יכניסנה לבית הבליעה, דבודאי אין דינה כסופה לטמא טומאה חמורה משום דביכולתו שלא לאוכלה ולא תבוא לידי טומאה כלל. אלא ודאי דנבלת העוף שאני ממפרכסת, לפי שיש עלי' דין טומאה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, והוי עצם טמא כמו נבלת בהמה, וביאתה לבית הבליעה אינה אלא כמו מגעה ומשאה של נבלת בהמה כדי לטמא אחרים, דטומאתה בה קודם שיגעו בה, וחשיבא סופה לטמא טומאה חמורה, מה שראוי לטמא במגע, כדי שתצטרף לפחות מכביצה אוכלין לטמא בלי מחשבה ובלי הכשר כמבואר בכריתות (דף כ"א), אף דביכולתו שלא ליגע בה, מפני שהנגיעה לא תביא לה טומאה חדשה דטומאתה בה מעצמה שהיא עצם טמא, והנגיעה מביאה רק את הטומאה על הנוגע בה. והכי נמי בנבלת העוף ביאתה לבית הבליעה, אינה מביאה להעוף עצמו שום טומאה חדשה דטומאתה בה גם קודם שתבא לבית הבליעה, לענין שיטמא האוכל ממנה, והיא עצם טמא, וביאתה לבית הבליעה מביאה רק את הטומאה על האוכל ממנה, כמו המגע בנבלת בהמה. ומשום הכי לא דמי למפרכסת דקודם שמתה אין עוד עלי' דין טומאה, ורק לכשתמות יבוא עלי' דין טומאה חמורה, ובזה הוא דאמרינן דכיון שיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית ולא תבא לעולם לידי טומאה אינה חשובה סופה לטמא טומאה חמורה. מה שאין כן בנבלת העוף שכבר דין טומאה עלי' לטמא כל מי שיכניסנה לבית הבליעה, ומשום דין טומאתה החמורה שיש בה, מטמא טומאה קלה במגע. ולא איכפת לן מה שלא יכניסנה לבית הבליעה, דבזה הרי לא יעבור דין טומאתה שיש בה לטמא כל האוכל ממנה. והדבר מבואר שלא כדעת הגאון ז"ל דקודם שתבא לבית הבליעה אין עלי' דין טומאה. ב) ועוד נראה. לי ראי' ברורה דנבלת העוף חשיבא אית בה טומאה בגופה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, מעיקר הדבר דחשבינן לעולת העוף סופה לטמא טומאה חמורה. דבזבחים (דף ק"ה) אמרינן בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, דכל זמן שהן בפנים אין מטמאין טומאת אוכלין ומשקין ולא חשיבי כסופן לטמא טומאה חמורה, מה שיבואו לידי טומאה כשיצאו לחוץ, משום דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי. הרי דכל שמחוסר מעשה כדי שיבוא לידי טומאה לא דיינינן ביה דין סופו לטמא טומאה חמורה. והא דהוי אמינא כן במפרכסת, לולא הטעם דיכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, אף על גב דחסר לטומאתה מעשה המיתה, בעל כרחין הטעם משום דהמיתה ממילא אתיא ועיין בדברינו לקמן בסימן דנקובת הוושט] ולא חשיבא מחוסר מעשה. ואם כן בנבלת העוף, אי נימא דבביאתה לבית הבליעה הוא שיתחדש עליה דין הטומאה, וקודם לכן אין בה עדיין דין טומאה, איך דנינן לה כסופה לטמא טומאה חמורה, משום טומאה זו שתבא לה בבית הבליעה, והרי אין לך מחוסר מעשה גדול מזה. ואף על גב דמסקינן התם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, הרי זהו דוקא בדנקט לי' בידי' אבל בדמנחא אארעא הוי מחוסר מעשה, כמבואר שם. והרי נבלת העוף בכביצה מטמאה אוכלין ומשקין גם בדמנחא אארעא כמבואר שם בתוס' (דף ק"ה ע"ב) ואמאי לא דנינן לה בכי האי גוונא כמחוסר מעשה שאין דינו כסופו לטמא טומאה חמורה. אלא דהדבר פשוט דבנבלת עוף לא שייך זה כלל, דמחוסר מעשה שאמרו הוא רק כשהמעשה חסרה לגוף הטומאה, כמו בפרים ושעירים הנשרפים, דכל זמן שהן בפנים אין עליהן דין טומאה, אבל לא בנבלת העוף שיש בה דין טומאה גם קודם שתבוא לבית הבליעה, ואין בה שום חסרון מעשה לדין טומאתה, וחסרון ביאתה לבית הבליעה הוא כמו חסרון המגע בנבלת בהמה לטמא את הנוגע בה ופשוט. והא דאמרינן כן בכזית נבלה לר' מאיר דהוי מחוסר מעשה בדמנחא אארעא, אף על גב דנבלת העוף אית בה דין טומאה גם בדמנחא אארעא. היינו דוקא בכזית, שאינו שיעור טומאה לטמא אחרים, ועל ידי שסופה לטמא טומאה חמורה תיחות לי' דין טומאת אוכלין אף דהוי פחות מכשיעור, בזה הוא דלא מהני כשהוא מחוסר מעשה, דהכלל הוא דכל שיש כאן חסרון בדין הטומאה, אם בדין הטומאה החמורה, או בשיעור הטומאה הקלה, לא מהני לה מה דהוי סופה לטמא טומאה חמורה אי הוי מחוסר מעשה להטומאה החמורה. אבל בכביצה מנבלת העוף, שיש בה שיעור טומאת אוכלין וגם דין טומאה חמורה, ולא חסר עוד שום דין מדיני טומאתה, לא איכפת צן מה דהוי מחוסר מעשה לטמא את האוכל ממנה, ומטמא גם בדמנחא אארעא כמבואר בתוס' שם ע"ב. ועוד יותר יש לתמוה על דברי הברית אברהם בחלק יו"ד סימן כ"ד שהרחיק עוד ללכת, ודעתו דבעוף אין בנבלתה שום טומאה אפילו בבית הבליעה, אלא דהוי גזרת הכתוב על האוכל מנבלתה שיטמא, ולכן חידש שם דלהרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, האוכל ממנה בעוף מיטמא בבית הבליעה, דאף דלענין טומאה לא הוי נבלה מחיים גם להרמב"ם כמו שכתבו האחרונים, זהו דוקא בבהמה שטומאתה בגופה, ובבעל חי אין דין טומאה, אבל בעוף דבגופה אין בה גם לאחר מיתה אלא איסור נבלה לחודי', אלא דהאוכל מנבלתה כשהיא באיסורה זה, מיטמא בבית הבליעה, ולא הוי דין הטומאה אלא על האוכל ממנה, אם כן גם מחיים כל שיש בה איסור נבלה, מטמא בבית הבליעה, זהו תוכן כוונתו. ומלבד שלפי דבריו קשה להבין עיקר הדין דנבלת העוף מטמא טומאה קלה משום דסופה לטמא טומאה חמורה, אחרי דגוף העוף אין בו לעולם שום טומאה, ואין דין הטומאה אלא על האוכל ממנו, ומשום דין טומאה זו שעל האוכל, איך תיחות להעוף טימאה קלה ותו דמי עדיפא סוף טומאה כזו ממפרכסת דלא חשבינן לה סופה לטמא טומאה חמורה, מטעם שיכול לגוררה לפחות מכזית ולמנוע בעד טומאתה שלא תבוא, ומפרים הנשרפים בפנים, דאין דינן כסופן לטמא טומאה חמורה, משום דהוי מחוסר מעשה לדין טומאתן החמורה, והכי נמי דכוותיי' אף גם זאת דלדבריו דאין על העוף שום דין טומאה לעולם אפילו בבית הבליעה, הרי אין על האוכל דין מקבל טומאה אלא שהוא טמא מחמת עצמו מגזרת הכתוב, אם כן הי' בדין שיהי' האוכל אב הטומאה, אחרי דממנו הוי התחלת הטומאה, ובאמת הוא רק ראשון לטומאה לאחר שפירשה ממנו נבלת העוף, כמבואר בזבים ובכמה דוכתי, והיכן מצינו ראשון לטומאה, כל שאינו על ידי קבלת טומאה מאחרים. וכעת ראיתי נדפס בקונטרס יגדיל תורה עיקר חקירה זו אי חייב בנבלת עוף טהור משום מכניס טומאה למקדש, ולא ראו כי כבר קדמום בזה הגאונים הנ"ל, והביאו שם ראי' מירושלמי דסוף פרק שני שעירי, דלפי פירושם שם מחלק הירושלמי מטעם סברא זו שכתבנו בין פרים ושעירים הנשרפים שאין עליהם דין סופן לטמא טומאה