נאות יעקב סה

יחדיו [ובחוץ לזמנו וחוץ למקומו דהכשרו היא מה שמרצה לפולו אולי גדר אחר הוא ואין לנו עזה עסק בו] אבל בפסולא דלן, דהכשרו הוא הואיל ולן כשר בבשר הנאכלין לשני ימים, אם כן ההכשר שהיא על הבשר, הרי הוא על פסולא דלן כשהוא לבדו, ואיך נדון מזה על האימורין שבאותה שעה יש בהן גם הפסול שאינו ממשקה ישראל. ונהי דגם פסול זה יש לו הכשר בקרבן כשר שמצותו בכך, הרי התם ליכא לפסולא דלן, ונמצא דשני הפסולין כשהן יחד אין להן הכשר במקום אחר ועוד דגם אם לא נקבל הנחה זו, ונאמר דגם מה שיש הכשר במקום אחר לכל פסול בפני עצמו, מהני גם לתרוויי' בהדי הדדי דליהוו פסולן בקודש. אכתי לא יונח לן בזה אלא לשיטת התוס' בהג"ה בזבחים (דף ס"ח) בפירושא דפסולו בקודש, דהיינו מה שיש לו הכשר במקום אחר, אבל לשיטת רש"י דפסולו בקודש היינו מה שנפסל בעזרה, ולשיטת תוס' עצמן דהיינו שנפסל לאחר שחיטה, הרי לא שייך זה בחלב ודם שאסורין מעיקרן, במקום דלא הוי מצותן בכך. ולדידהו הרי תשאר קושיתנו בכל פסולו בקודש דחלב ודם, שיהא דינן דאם עלו ירדו, כיון דכשנפסלו לא הוי תו ממשקה ישראל ופסול זה אין פסולו בקודש, לשיטת רש"י ותוס' אשר על כן נראה לי מזה רא' לסברתנו, דחלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט, ואין איסורן איסור כלל למזבח, ולכן לא שייך בהו תו פסולא דממשקה ישראל גם כשנפסלו. יא) ובדברינו אלה ירוח לן ליישב דיבור תוס' אחד במסכת זבחים שהקשו עליו גדולי האחרונים דהתוס' בזבחים (דף ע') הקשו למאן דאית לי' איסור מוסיף, למה לן קרא דיבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב תיפוק לי' דהוי איסור מוסיף שהרי נאסרה לגבוה. ובתשובת הגאון רעק"א זצ"ל סימן ק"ע בתשובת בן המחבר הקשה דמאי מוסיף הוא זה, דהרי עתה כשהבהמה היא חולין בלאו הכי אסורה כולה לגבוה, משום חולין בעזרה, ומה שניתוסף איסור על ידי שנתנבלה דאם הי' מקדישה היתה אסורה לגבוה משום נבלה, מנא להו להתוס' דגם זה מקרי מוסיף, כיון דלפי שהוא עתה חולין אין כאן איסור מוסיף. ולדברינו הנ"ל דברי התוס' מיושבים. דבאמת עיקר קושיתו מאיסור חולין בעזרה, יש ליישב בפשיטות, די"ל דהתוס' סבירא להו כדעת הרשב"ם בבבא בתרא (דף פ"א ע"ב) בלישנא אחרינא, דכל שארי הבאות, וגם ההקטרה בכלל, לבד משחיטה, אינן אסורין אלא מדרבנן. ועיין במשנה למלך בפרק ב' מהלכות שחיטה שביאר כן גם בדעת הרמב"ם. ואם כן קודם שנתנבלה לא הי' בה שום איסור העלאה לגבוה מדאורייתא, והוי נבלה מוסיף לגבוה בלי פקפוק. אלא דאי הוי אמינא דדבר איסור של חולין אין איסורו איסרו למזבח לא הוי נוח לן ולא מטעמו, אלא דכפי שהיא עתה חולין אינה אסורה למזבח גם משום איסור נבלה, דאיסורו הוא משום ממשקה ישראל, ובדבר של חולין אין איסור זה נוהג כלל, אלא דהוי מוסיף למזבח אם הי' מקדישה, וישאר סגנון קושיתו, מנלן דהוי מוסיף גם בכי האי גוונא. ועדיפא מינה יש עוד להקשות, דגם כשיקדישה עתה כשנתנבלה לא יהי' בה איסור למזבח, דאי נימא דממשקה ישראל אינו נוהג בדבר של חולין, ואינו אלא פסול במידי דהקרבה, הרי בזה שנתנבלה ולא חזי להקרבה, גם מלבד האיסור נבלה שבה, דבהמה מתה הרי אינה קרבן גם לולא האיסור נבלה, ואם כן אין מקום לאוסרה לגבוה משום איסור נבלה, דגם אם יקדישה לא תהא אלא קדושת דמים, והוי לענין ממשקה ישראל כמו דבר איסור של חולין. ואמינא עוד דגם אם היתה קודש ונתנבלה, כיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ולהתוס' בקדושין (דף נ"ז) גם איסורא לית בהו דנפקא כל קדושתן, ואיזו איסור של נבלה שייך בהו לגבוה. [ויהי' יסוד לדברינו דגם בדבר איסור של חולין שייך איסור למזבח, גם מעיקר קושית התוס'. דאם לא כן אין מקים לאסור נבלה למזבח משום ממשקה ישראל, אחרי דכבר היא חולין, ובחולין אין מקום לאיסור זה, ומוכח מקושיתם דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח משום איסורו] אבל לדברינו, דגם דבר איסור של חולין אסור להעלותו למזבח משים איסורו, הדברים מיושבין היטב. דהתוס' סבירי להו, דהקטרת חולין למזבח לאו דאורייתא, ואם כן אין בה שום איסור העלאה משום חולין בעזרה, ומשום נבלה אסורה גם עתה למזבח כשהיא חולין גם כן, אחרי דגם דבר איסור של תולין אסור למזבח. והוי שפיר איסור מוסיף גם לפי שהיא עתה של חולין. אלא דאכתי קשיא, דאי גם דבר איסור של חולין אסור למזבח משום איסורו, אם כן אי בתר השתא אזלינן, הרי כשהוא חולין גם החלב אסור למזבח, משום ממשקה ישראל שבאיסור חלב, וסוף סוף אין הנבלה מוסיף על החלב מידי אלא לכשיקדישנה, דאז החלב מותר לגבוה, ושוב תשאר סגנון קושיתו, מנלן דבכי האי גוונא הוי מוסיף. אבל לפי שהוכחנו בדברינו הקודמים, דאיסור חלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט, דאין איסורן איסור כלל למזבח, יבוא הכל על מקומו, כיון דבחלב אין איסור משום ממשקה ישראל, ומשום חולין בעזרה אין כאן, דשארי הבאות אין איסורן מדאורייתא, ומשום נבלה אסורה גם כשהיא חולין, הרי אחרי שלש אלה הוי נבלה מוסיף על חלב גם לפי שהיא עתה חולין וכנ"ל. עוד הקשה שם הגאון ז"ל בתשובה הנ"ל דקרא צריך לבהמת בעל מום, דאסורה ועומדת לגבוה משום מימה ומחמת נבלה לא ניתוסף בה שום איסור לגבוה ולדברינו הנ"ל תתיישב גם קושיא זו. דבבהמת חולין הרי אין בה איסור מום למזבח דאינו עובר משום בעל מום אלא בקדשי מזבח דוקא, עיין רמב"ם ריש הלכות איסורי מזבח, ובכסף משנה ובמשנה למלך שם, ואם כן כפי שהיא עתה חולין, הוי נבלה מוסיף גם בבעל מום, אחרי דכשהיא חולין אין בה משום בעל מום, ומשום נבלה אסורה גם כשהיא חולין, לדברינו, דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח וגם על החלב הוי מוסיף וכנ"ל. ולא עוד אלא אפילו בבהמת קדשים אתי שפיר, על פי דברי הרמב"ם הנ"ל, דהרי מיד כשמתה נפקע ממנה איסור בעל מום דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, והוו כחולין ולא שייך בהן עוד איסור בעל מום. ואפילו לדעת האומרים דאיסור מעילה אית בהו גם לאחר מיתה, מכל מקום אין בהן משום בעל מום למזבח, כיון דאיסור זה אינו אלא בקדשי מזבח שעומדין להקרבה וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל ובמפרשיו, וזו שמתה גם אם אית בה קדושה, כיון דאינה בת הקרבה לא שייך בה כלל איסור בעל מום, ואין איסורה עתה לגבוה אלא משום נבלה. [והי' אפשר להסביר זה בכוונת דברי התוס' בבבא קמא דף ע"ו במה שכתבו דמום דמחיים חשיב מום ומום דלאחר מיתה לא הוי מום. וזהו משים דדין מים לא הוי, אלא אם בשעה שהומם הוי חזי להקרבה לולא המום שנפל בו, דהוי קדשי מזבח ושייך בו דין מום, אבל אם בשעה שהומם כבר אינו בן הקרבה גם לולא מום זה שנפל בו, כמו לאחר מיתה, דגם לולא דין המום שעל המיתה אין על הבהמה המתה דין קרבן [בשעה שלא נשחטה בפנים כדין קרבן] ולא הוי עוד קדשי מזבח גם בלאו מום זה, אין עוד דין מום בקרבן כזה לשום דבר ולא מהני גם לפדות על ידו. אלא דבהוממה מעיקרא ואחר כך מתה אף דנפקע ממנה דין בעל מום, לענין לאיסרה למזבח משום בעל מום, אבל מכל מקום דין הפדיון שחל עלי' מחיים שנעשית ראוי' לפדיון אז, לא נפקע ממנה גם לאחר מיתה, למאן דלא בעי העמדה והערכה, אבל כשהוממה לאחר מיתה, לא חל עליו דין מום כלל, ואינה נעשית ראוי' לפדיון