נאות יעקב סד

דאף שהוא רק ספק נשפך, אין לחוש לספק איסור זריקת הדם למזבח שלא במקום מצוה, כיון דחלב ודם אין בהן איסור כלל למזבח, ושוב אין סתירה מהסוגיא דנזיר למה שכתבנו דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח, דלא קשה תו למאן דאמר לחנכו איך זורק את הדם ומקטיר את החלב דשאני חלב ודם שאין איסורן איסור כלל למזבח. ט) עוד נראה לי ראי' דחלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט. דכבר כתבנו דבכל הני דאסורין למזבח ממיעוטא דממשקה ישראל, אסורין גם לשם עצים, כדמוכח מרובע ונרבע דאסירי גם לשם עצים, וכל שנתמעט מקרא דממשקה ישראל לא בציר איסורי' מכל הני דאיתמעטו מקרא דמן הצאן. ואם כן קשה מה שכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה בדם, דפסולין, לכולי עלמא אפילו לרבנן, מותר להעלותן לשם עצים. ועל כרחך דאין כוונתן לכל הפסולין, דהרי ברובע ונרבע מפורש הדבר שם בברייתא להיפוך, דלכולי עלמא אפילו לר' אליעזר אסור להעלותן לשם עצים, וכן הדין בכל האסורים להדיוט וכמו שהוכחנו, אלא דכוונתן לפסולין בקדש דהני הוא דמותר להעלותן לשם עצים לכולי עלמא וכמו שהאריך לפרש כן דבריהם במשכנות יעקב חלק יו"ד סימן ט"ו. אולם אכתי קשה, דהרי התוס' כתבו כן בפסולי חלב ודם, וחלב ודם שנפסלו, גם אם פסולן בקודש, הרי מלבד פסולן שאירע בהן, לא הוי תו גם ממשקה ישראל, דאין עוד מצוחן בכך, וכל שפסולו מטעם זה, הרי אסור גם לשם מים ולשם עצים. ואם כן נהי דמשום פסולן שבקודש מותרין לשם עצים, אבל אכתי אסורין משום שאינם ממשקה ישראל. אלא ודאי דחלב ודם שאני בזה מכל שארי איסורי הדיוט, דאין בהן שום איסור למזבח, וכשנפסלו אין בהן אלא פסולן בקודש, ולכן מותרין לשם עצים ולשם מים ככל שפסולו בקודש, ואינו כשאר איסורי הדיוט. וכן הדין גם בדבר איסור של חולין, דבשארי איסורין אסור למזבח, ובחלב ודם אין מקום גם לאיסור זה. י) ונראה לי להעיר עוד ולהביא ראי' לסברתנו מעיקר הדין דכל שפסולו בקודש דגם בחלב ודם אם עלו לא ירדו, אלא דבדם איפלגו משום שאינו ראוי לאשים] והרי בחולין (דף צ') פרכינן על חלב ודם דאינן ממשקה ישראל ומשני מצותן בכך שאני. ואם כן הני פסולין דלכתחילה לא יעלו, הרי לא שייך בהו עוד מצותן בכך, ואם כן קשה דנהי דהפסול שאירע בהן, הוי פסולו בקודש, שדינו דאם עלה לא ירד, אבל אכתי ירדו משום שאינן ממשקה ישראל, דהוי תמיד בכל חלב ודם, כיון דהני לא הוי מצותן בכך, ופסול זה הרי לא הוי פסולו בקודש. ואין לומר דגם הפסול דממשקה ישראל שבחלב ודם, הוי גם כן פסולו בקודש, כיון שיש לחלב ודם הכשר במקום אחר בקרבן כשר, דגם מה דמצותו בכך הוי הכשר וכמו שכתבנו והכא הרי הוי ההכשר מחלב לחלב ומדם לדם, ואתי שפיר אפילו אם נאמר דהאיסורין נאמרו לגבוה גם בפרטן כמו שנאמרו להדיוט, דאז לא הוי איסור אחד פסולו בקודש משום שיש לחברו הכשר במקום אחר, וכמו שכתבנו לעיל, דהכא בחלב ודם גופיי' הרי ודאי דינן כפסולו בקודש שהרי יש להן עצמן הכשר במקום אחר] ואם כן לכאורה גם פסולן שאינן ממשקה ישראל הוי פסולו בקודש, מטעם שיש להן הכשר במקום שמצותן בכך. דזה אינו מתרי טעמי. חדא, דלפי זה בחלב ודם שאירע בהן פסול שפסולו בקודש, הרי אית בהו תרי פסולי, הפסול שאירע בהן עתה, ופסולן שאינן ממשקה ישראל, ואם כן גם בההכשר שיש להן במקום אחר, ניבעי דליהוו גם התם הני תרי פסולי כהדדי, דפשוט נראה דבקרבן שיש בו שני פסולין, וכל פסול בפני עצמו יש לו הכשר במקום אחר כשהוא לבדו, לא הוי זה הכשר לקרבן זה שיש בו שני הפסולין יחד, דודאי תרי פסולי חמירי טפי מפסול אחד [וגם דכיון שיש כאן שני פסולין, הרי כל פסול בפני עצמו שבקרבן זה, הוי פסולו בקרבן פסול, דהרי כבר הקרבן פסול מחמת הפסול השני, באופן דקרבן פסול הוא פוסל. וההכשר שיש לפסול זה במקום אחר הרי בקרבן כשר הוא, וודאי נראה דההכשר שיש לקרבן שהוא כשר, לבד זה הפסול שאנו דנין עליו, אין לדון ממנו שיהא הכשרו נקרא הכשר לגבי קרבן שיש בו גם פסול אחר, דמה שכשר בקרבן כשר, אין לדון עליו שיהא כשר בקרבן פסול, ואם כן כשיש בקרבן זה שני פסולין, הלא כל אחד מקלקל את חברו, שלא נוכל לדון עליו גם בפני עצמו שיש לו הכשר במקום אחר, אם במקום האחר אין שם אלא פסול אחד]. ולא דמי למה שכתבו התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בהג"ה ובנדה (דף מ"א), דמה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי, דהתם תרווייהו פסולן משום יוצא, וכשיצא כבר חוץ לקלעים, הרי לא יתוסף בו עוד פסול במה שיוסיף לצאת גם חוץ לירושלים, והוא פסול אחד באמת, ובזה הוא דכתבו מה לי חד פסולא מה לי תרי פסולי, ואין זה שייך לעניננו. ואם כן התינח בפסול יוצא וטמא, שיש להן הכשר בקרבן צבור ובבמה, דגם במקום הכשרן ישנן לחלב ודם, נמצא דההכשר שבמקום אחר, הוי גם כן בשני הפסולין דידן מה שהי' אסור אלו הי' נשחט כשהוא חולין, הוא משום דאז היתה בו תועבה בשחיטתו, והתועבה היתה אוסרתו, וכפי שהוא עתה בלי תועבה בשחיטתו גם אם הי' חולין הי' מותר. דהרי גם אם יפדנו עתה, כששחטו בעודנו מוקדשין, ויצא לחולין לא יהי' בו איסור לפי שלא היתה תועבה בשחיטתו, ובגיד כשיפדנו ויצא לחולין, הוא אסיר. ולכן לא מקרי ממשקה ישראל דכלום הוא חסר לאיסורו אלא שיהי' חולין, וכשהוא אסור כשהוא חולין לא הוי ממשקה ישראל, משא"כ הכא שחסר לאיסורו התועבה שבשחיטתו, ועתה שאין בו תועבה הוא מותר גם כשהוא חולין, והוי מן המותר לישראל גם לפי סברת המהרש"א. ובספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב ראיתי שתירץ לקושית המהרש"א על התוס' דחולין הנ"ל דכל זמן דלא חל האיסור להדיוט אין בו איסור לגבוה, על פי הגמרא דיבמות (דף ל״ב) ב) דהא דאין איסור חל על איסור הוא רק לעונשין אבל לאיסורא חייל, ואם כן גם כשהוא מוקדשין אסור להדיוט באיסור גיד, אלא דאין עליו מלקות, ולכן אין זה ממשקה ישראל ואסור לגבוה באיסור גמור, ושפיר הוי מוסיף וחל גם להדיוט למלקות. אבל אין בזה כלום דבאותו דבור מבוארת דעת התוס' דגם ליסורא גרידא אין איסור חל על איסור דזה לשונם שם בתחילת הדבור, משמע דאפילו בשלמים ולאחר זריקה דשרי אף לזרים בעי למימר דלא חייל כלל האיסור גיד ושרי באכילה וכו'. הרי דלא חייל גם לאיסורא ושרי באכילה משום איסור גיד. והאחרונים העירו באמת על דבריהם אלו מהגמרא דיבמות הנ"ל שנראה דלאיסורא חייל, ועיין בספר בית הלוי חלק א' סימן מ"ד מה שכתב בזה תירוץ מספיק. על כל פנים דעתם מבוארת דגם לאיסורא לא חייל ושפיר הקשה המהרש"א. ובמה שהקשו בתחילת דבריהם משלמים לאחר זריקה שמותר לזרים וליחול אז איסור גיד, ומקדשי קדשים לא קשה להו משום דגם לאחר זריקה אסורים לזרים. קשה ני טובא, דהרי איסור זרות לא חייל בקדשי קדשים אלא לאתר זריקה כדדרשינן במכות (דף י"ח) מואכלו אותם אשר כופר בהם כל היכא דקרינן בי' ואכלו אותם קרינן בי' וזר לא יאכל קדש, באופן דלפני זריקה ליתי' גם בקדשי קדשים לאיסור זרות, ואםכן לאחר זריקה ליחול איסור גיד ואיסור זרות בבת אתת, דומה למה שכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ג) באיסור נבלה ואיסור זרות. וצע"ג.