נאות יעקב סג

מקום דממעטינן כולה ולא מקצתה, לא חשוב מקצתה אלא אם ישאר כן לחלוטין, וכמו שכתבנו, אבל כל דכשיחול מקצתו יחול אחר כך על כולו, אין זה כלל מקצתו כיון דבאמת לבסוף חל כולו ומה דחל קימעא קימעא לא איכפת לן, כיון דסוף סוף כל הדבר קיים. ומשום הכי פרכינן שפיר לתמורה מתחלת הקדש ולקדושי אשה, דאף על גב דבתמורה ובקדושי אשה בעינן דוקא כולו ועל מקצתו לא חייל, אפילו הכי פריך שפיר דליפשוט בכולה דמטעם זה גופא דפשטה בכולה לא הוי תו מקצתה. ודומה לסברא זו מצאנו בבבא קמא (דף ל"ג ע"ב) הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבהו, דאמר ר' אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון, וכתבו בתוס' אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום אי נמי בתם וכגון שהקדישו קדושת בדק הבית דקדיש קדושת דמים וכדאמרינן המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי. עד כאן לשונם. ולכאורה תמוה מה דהוצרכו לאוקומי דוקא בבעל מום או בקדשי בדק הבית והרי גם בתם קדושת דמים לא מפקעא מידי שעבוד, ואמאי לא אוקמוה בתם ובקדושת דמים. ונראה פשוט בטעמם, משום דקיימא לן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ואם כן אי בתם ובקדושת דמים, לא משכחת לה דלא מפקעא מידי שעבוד, דהרי קדוש קדושת הגוף, ומשום הכי מוקמי לה בבעל מום או בקדשי בדק הבית דלא קדשי קדושת הגוף. והרי הא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, הוא משום דמגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף כדאיתא בתמורה ובערכין. והוא מטעם פשטה קדושה בכולה, דכמו דפשטה מאבר אחד לכל הגוף הכי נמי פשטה מקדושת דמים לקדושת הגוף, ועיין מה שביארנו כאן בהג"ה] ולכאורה כל זמן שאין לנו קדושת דמים, אין מקום שיקדש קדושת הגוף, וכיון דאין קדושת דמים מפקעת מידי שיעבוד ולא מציא חיילא כלל, מאין תבוא לידי קדושת הגוף ותפקיע מידי שעבוד. ומוכח דכל שסופה לבוא לידי קדושת הגוף אם תקדש קדושת דמים, הוי דין הקדושת דמים מתחלתו כדין קדושת הגוף להפקיע מידי שיעבוד. והסברא אחת היא. ואם כן הכי נמי בנידון דידן, לא מקרי זה חל מקצתו אלא חל כולו, כיון דכשיחול על ההיתר יחול גם על האיסור עמו. ועוד כל שכן הוא, דהתם על אבר אחד ועל חצי אשה לא חיילא קדושה מצד עצמם. ואפילו הכי כל דכשתפשוט אחר כך בכולה, מצי חיילא. כל שכן בנידון דידן דעל ההיתר כשהוא בפני עצמו חייל נדרא, אלא דבאופן שנדר ההיתר עם האיסור יחד, אנו רוצין לבטלו מפני שלא חל על האיסור, ועל מקצתו לא מצי חייל, לא כל שכן דכל דכשיחול על ההיתר יחול גם על האיסור, אין דינו כחל מקצתו אלא כחל כולו. ומצאתי בקונטרס שערי תורה שהביא ראי' בשם הגאון ר' בעריש מייזילש זצ"ל להראשונים דכשלא חל מקצתו, לא אמרינן בי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דאם לא כן איך משכחת לה כולל בנדרים ושבועות נימא איפכא מדלא חייל על האיסור לא חייל על ההיתר משום נדר שהותר מקצתו. וזהו כמו דסלקא דעתין למימר. אבל לדעתי אין בזה ממש מהלין תרי טעמי דכתיבנא דבדיני כולל לא אזלינן בתר איפכא, וכמו שיבואר עוד להלן מדברי הראשונים באכילה והנאה, ועוד דאין זה בכלל נדר שהותר מקצתו, כיון דכשיחול על ההיתר יחול נמי על האיסור. ח) נחזור לעניננו דאין ראי' לסברתי בדברי התוס' מכולל דנדרים ושבועות. אכן אם גם נדחתה ראי' זו, אכתי רב חילה של ראייתנו הראשונה מאיסור אכילה והנאה, הדומה לאיסור גבוה והדיוט. דאף דהתם אין איסור ההנאה בא משום איסור האכילה, כמו הכא, דלדברינו, האיסור דלגבוה הוא משום האיסור דלהדיוט. אבל בפרט זה דמי מיהת לדהכא, דגם התם כל זמן שלא נאסר באכילה, אין אתה יכול לבוא לידי איסור הנאה, באופן דאין אתה יכול להתחיל גם שם מחלות איסור ההנאה, כמו הכא מחלות האיסור דלגבוה, ואפילו הכי סבירא להו להראשונים דאיסור הנאה הוי מוסיף, כמו שכתב רש"י בחולין (דף ק"א) וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין (דף קט"ו) ובתורת הבית, דבשר בחלב הוי איסור מוסיף על חלב ונבלה, לפי שמוסיף איסור הנאה, ועוד כמה ראשונים שדעתם כן. וגם התוס' שנחלקו על רש"י בחולין (דף ק"א) ודעתם דאיסור הנאה לא הוי מוסיף, הרי אין טעמם משום דכשלא חל איסור האכילה לא חייל איסור ההנאה, אלא משום דאיסור הנאה אינו אלא איסור חמור, ורק הרמב"ם הוא דסבירא לי' דהנאה לא הוי מוסיף משום הך טעמא דכל זמן שמותר באכילה אין לאסור בהנאה, והוא יחיד בזה. אם כן מוכח מכל דברי הראשונים הנ"ל, דכל דכשיחול על האיסור יחול באותה שעה גם על ההיתר, אף דעל ההיתר לא מצי לחול מבלי שיחול גם על האיסור, גם זה חשוב כולל ומוסיף וכנ"ל. והרי זה דומה בזה הפרט לאיסור שלהדיוט ולגבוה, דאף דלא חייל לגבוה, כל זמן דלא חייל להדיוט, מכל מקום חשוב מוסיף, משום דבאותה שעה שיחול להדיוט, יחול גם לגבוה ודברי התוס' מתפרשין כהוגן. ואין מזה שום סתירה להוכחתנו מהגמרא דסוכה דמיעוטא דממשקה ישראל, אין בו אזהרת האיסורין לגבוה בפרטן, אלא שהוא איסור אחד כללי לאסור לגבוה משום שאסור להדיוט, ותקום ראייתנו דאיסורי חלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט, ואינן אסורין כלל למזבח, דאם לא כן הי' בדין דכל איסורי הדיוט אם עלו לא ירדו וכנ"ל.*) וכיון שכן מיושבת הברייתא דכוס הי' ממלא מדם התערובות, *) ובהאי ענינא תמוהים לי דברי המשנה למלך בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח, שכתב לפרש הא דאמרינן בחולין (דף קט"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומפרש להאיסור דמחוסר זמן לגבוה, דהיינו הך קרא דמייתי הש"ס בחולין (דף ע"ח) לאסור אותו ואת בנו במוקדשין, ומייתי ראי' דאי אסור להדיוט משום כל שתיעבתי הרי הוא לך בכל תאכל, למה לן קרא למוקדשין תיפוק לי' דלא הוי ממשקה ישראל. ודבריו נפלאים בעיני, דהרי התם מייתי הש"ס קרא על עיקר איסור שחיטת אותו ואת בנו במוקדשין, דאי לאו קרא הוי אמינא דאין איסור שחיטת אותו ואת בנו נוהג אלא בשל חולין, ואם כן לא היתה כל תועבה בשחיטת אותו ואת בנו דמוקדשין, והוי שפיר ממשקה ישראל, דמשום מאי ליתסר, ואף דאם היתה של הדיוט הי' מוזהר על שחיטתה והיתה נאסרת, אין זה ענין לממשקה ישראל, כיון דלפי שהיא עתה, לית בה משום כל שתיעבתי גם להדיוט ולכאורה הייתי סבור לומר דהמשנה למלך מפרש לדברי התוס' דחולין (דף צ') במה שהקשו דגיד הוי מוסיף על מוקדשין לגבוה, כפירוש המהרש"א שם. דאף על גב דעתה כשהוא מוקדשין לא חייל איסור גיד להדיוט, אפילו הכי אין זה ממשקה ישראל, כיון דאלו הי' חולין הי' בו איסור גיד להדיוט, דמן המותר לישראל פירושי, דאלו הי' חולין הי' מותר לישראל, ולפי זה לכאורה גם הכא, אין זה ממשקה ישראל דאף על גב דעתה כשהוא מוקדשין אין בו משום לא תאכל כל תועבה, מכל מקום כיון דאם הי' חולין הי' בו איסור דכל שתיעבתי הרי הוא לך בכל תאכל, לא מקרי גם עתה מן המותר לישראל. אכן רב ההבדל ביניהם, דהתם באיסור גיד אלו הי' חולין הי' בו איסור מצד עצמו, אבל בנידון