נאות יעקב סב

קאמר דמשום דפשטה בכולה הוי בהמה בבהמה, ורבנן דפליגי עלי' משום דגם בתחלת הקדש לית להו דפשטה בכולה. ולכאורה מאי ראי' מייתי מתחילת הקדש לתמורה, דבתחילת הקדש הרי חייל על מקצתה וכשקדשה מקצתה פשטה בכולה. אבל בתמורה דממעטינן מקרא דבהמה בבהמה, דאין ממירין על האברין ואין כאן התחלת חלות התמורה על מקצתה, איך נאמר פשטה בכולה, כל דלא קדשה עדיין מקצתה. וכן קשה בקדושין (דף ז') דבהא דממעטינן דאין קדושין לחצי אשה פריך הש"ס ונפשטו לה קדושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה *), ומאי פריך מהקדש דחלה הקדושה על מקצתה, לקדושי אשה דלא חיילי על חצי אשה, והרי החילוק פשוט כמו שכתבנו. ומצאתי להמקנה שהקשה כן בסוגיא דקדושין ותירוצו דחוק. ולכן נראה לי הוכחה ברורה מכאן, דבכל *) ושם בגמרא משני על זה דעת אחרת שאני, ובתוס' רי"ד כתב וזה לשונו, פירוש ואף על פי שהאשה נתרצת לקדש חצי גופה ונימא דתפשוט בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דעות לא פשטו קדושי' אלא במה שפירשו, אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטה קדושה בכולה, עד כאן לשונו. ובאבני מלואים סימן ל"א ס"ק י"ח הקשה לפי תירוצו מדברי התוס' (בדף ז' ע"ב) שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דנימא שם פשטו קדושי בכולה, דהא אמר לעיל דלא פשטי בכולה במקדש חצי אשה משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצית אלא למה ששומעת, אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קדושין בכולה, והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה, ולהתוס' רי"ד דמה דתלי בשתי דיעות אין מתפשט בכולה מה הקשו. והוכיח מזה דהתוס' לא סבירא להו כסברת התוס' רי"ד. וחתר למצוא תירוץ אחר לקושית התוס' רי"ד. וכפי הנראה הבין בפירוש דברי התוס' רי"ד, שהוא מחלק בין דעה אחת לשתי דעות. ושמעתי מרב גאון אחד שהקשה לדברי התוס' רי"ד מהסוגיא דריש פרק ראשית הגז, דפריך שם והא פשטה קדושה, ואמאי לא מוקי לה כשהיתה של שותפין והקדישוה חוץ מגיזתה, לשיטתו דבשתי דעות לא אמרינן פשטה בכילה. ולפי הבנתו למה לי' להקשות על פי היכי תימצי, עדיפא הוי לי' להקשות מגמ' מפורשת דגם בשותפין שהקדישו אמרינן דפשטה בכולה. דבשבועות (דף י"א) גבי מיתר תמידין שניפדין בלי מום פריך הש"ס וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, ומשני לב בית דין מתנה עליהן, שאם לא יצטרכו תהא בהן קדושת דמים, ופריך והאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ומאי פריך, והרי הא דרבא הוא גם כן מדין פשטה קדושה, דכי היכא דמקדושת אבר פשטה בכל גופה, הכי נמי מקדושת דמים פשטה לקדושת הגוף, דגדר אחר לא מצאנו לזה, וכדמשמע נמי בתמורה (דף י"א ע"ב) ובערכין (דף ה' ע"א). והרי הכא בקרבן ציבור איירי, ולפי הבנתו דלהתוס' רי"ד כל שהוא של שותפין, לא אמרינן בי' פשטה קדושה בכילה, מאי קשה לי' הכא ואין לדחוק דהא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, אינו מטעם פשטה קדושה בכולה, אלא כיון דחזי הוא עצמו למזבח, לא נפיק מידי מזבח, דלמה לן לאתויי בדמיו קרבן אחר, כל שאפשר שיהא הוא דמיו של עצמו ויעלה לקרבן. דאי אפשר לומר כן, דהרי גם במקום דלא חזי להקרבה קדוש קדושת הגוף, וצריך מום לפדותו, כדאיתא בתמורה דף י"ט ע"כ), הרי דאין הטעם משום דהוא עצמו נתפס בדמיו, וגם מלשין הש"ס מיגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף הנזכר בגמרא ובראשונים בכל הני דוכתי דאיתמרא הך מילתא דרבא, נראה דמטעם פשטה קדושה בכולה נגעו בה. ואם כן תקשה להתוס' רי"ד מסוגית הש"ס דשביעית. אלא דדא בורכא היא, דאפילו אם נפרש לדברי התוס' רי"ד כפשוטן, וכפי שהבין האבני מלואים, לחלק בין דיעה אחת לשתי דיעות, אכתי לא שייך זה בשותפין שהקדישו כל אחד מקצת חלקו, דהרי חלקו של כל אחד אינו תלוי אלא בדעתו, ואין לו ענין לדעת חברו כלל, וכשאנו אומרים דתפשוט הקדושה ממקצת חלקי של כל אחד על כולי, הרי אנו דנים על שני דברים נפרדים, שכל אחד תלוי בדעתו של אדם אחד ואין זה ענין כלל לשתי דיעות, ורק בקדושין יש לומר כן, דבקדושין אין זה עושה מחצה וזה מחצה, אלא משניהם יחד בא מעשה הקדושין, וזהו דמקרי דבר התלוי בשתי דיעות. (אולם גם בקדושין אין הפירוש כן וכמו שנבאר] ואם כן לא קשה מידי לא מהסוגיא דשבועות ולא מהסוגיא דראשית הגז כקושית הרב דאין זה ענין כלל לשתי דיעות. אכן אם נפרש כן לדברי התוס' רי"ד כפי הבנת הא"מ, הרי עיקר התירוץ חסר מן הספר, דבגמ' לא אמרו אלא דעת אחרת שאני והחילוק שבין שתי דיעות לדיעה אחת לא הוזכר כלל, ולפי קושית התוס' רי"ד הרי לא תירצו בזה מידי, דגם באשה ליכא דעת אחרת, אלא דבאשה איכא שתי דיעות וזה חסר מן הספר, ואם נאמר דהתוס' רי"ד מפרש דהא דאמרו דעת אחרת שאני, היינו כל שיש כאן עוד דיעה אחת דהוי שתי דעות לא אמרינן בזה פשטה קדושה, וזהו פירושו דדעת אחרת הנזכר בגמרא. אם כן מאי ראי' מייתי עלה מבהמה של שני שותפין והקדיש אחד חצי' דהתם הרי דעתו של השני מעכבת הקדשו של זה, ואיך מוכח מכאן לסברתו של התוס' רי"ד דגם באופן שכל אחד רוצה במקצת ההקדש כמו בקדושין לא אמרינן דפשטה בכולה. וגם עיקר סברת התוס' רי"ד אינה מוסברת לפי הבנת האבני מלואים דאיזה חילוק הוא בין דיעה אחת לשתי דיעות. אולם לדעתי דברי התוס' רי"ד פשוטים ומוכרחים. והכי פירושו דכל היכא דפשטה קדושה בכילה, הרי אין דעת המקדיש מתפשטת כמו כן להקדיש את כולה, אלא שאין אנו משגיחין בדעתו, והקדושה פשטה בכולה נגד דעתו של המקדיש, מיהו רק בדעתו אין משגיחין אבל דעת אחרת מעכבת. והיכא דהקדושה תלוי' בשתי דיעות, ואין אחד יכול להקדיש גם את חלקו בלי רצון חברו, כגון בקידושי אשה, דאין ענינם שזה מקדש חלקו וזה מקדש חלקו, אלא דמרצון שניהם יחד באו הקדושין, ואין הבעל יכול לקדש ולא כלום בלי דעת האשה, באופן דגם הקדושין שמצדו תלויים בדעתה גם כן, הרי הוי תמיד גם דעת אחרת בקדושיו של כל אחד מהן, וכשנתרצו שניהם רק על קידושי חצי אשה, איך נאמר בזה פשטה קדושה בכולה, נהי דאין דעתו של כל אחד מהן מעכבת על הקדושין שמכחו שלא יפשטו, כדין כל פשטה קדושה בכולה דפשטה בעל כרחו של המקדיש, אבל כיון דקדושה זו צריכה לדעת שניהם דוקא, הרי רצונו ודעתו של כל אחד מעכבין בעד קדושי חברו שלא יפשטו בכולה, באופן דדעתה של האשה שאינה אלא על חציי' דוקא, תעכב בעד הקדושין שמכח הבעל שלא יפשטו בכולה, וכן להיפוך דעתו של הבעל מעכבת בעד הקדושין שמכח האשה [אם הי' באפשרי לומר פשטה קדושה גם על הקדושין שמצדה, כמו שנראה מדברי התוס' רי"ד, והאבני מלואים כתב שמצד האשה בלאו הכי אין מקים לומר פשטה קדושה בכולה] שלא יפשטו בכולה, דנהי דדעתה היא אינה יכולה לעכב בעד קדושי', אבל דעתו של הבעל הרי תעכב בזה, כיון דגם הקדושה שמצדה צריכה לרצון הבעל ודעתי. באופן דרצונו ודעתו של כל אחד מעכב בעד הקדושין שמצד חברו שלא יפשטו בכולה, וזהו ממש דינו של דעת אחרת שאני, דכל היכא דההקדש תלוי בשתי דיעות כמו בקדושין הרי ממילא איכא דעת אחרת שלא יפשטו הקדושין בכולה ומייתי ראי' מבהמה של שני שותפין. מיהו זהו רק כששניהם אינם רוצים אלא חצי הקדושין, אבל כשנתרצו על כל הקדושין. אלא שקידש בלשון של שני חצאין התם ודאי דכל חצי הקדושין פשטה בכולה, דאין עוד דעת אחרת המעכבת בעד קידושי שניהם, כיון דשניהם דעתן לקדושי כולה, ומה דפשטו שתי דיעות לא איכפת לן כלל, דעיקר הטעם דשתי דיעות הוא, משום דהוי דעת אחרת, והיינו רק בששניהם דעתם לחצי הקדושין, אבל בגוונא דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דשניהם רוצין בכל הקדושין ואין כאן דעת אחרת המעכבת, לא איכפת לן מה דהקדושה באה משתי דיעות, ובאמת אין שום טעם לזה דסוף סוף אין הדיעות מתפשטות אלא הקדושה הוא דפשטה, ומאי נפקא מינה מאין באה הקדושה אם מאחד או משנים, ואם כן שפיר הקשו התוס' בשתי חצייך בפרוטה דלפשוט בכולה. ואין כאן מחלוקת על דברי התוס' רי"ד, דבאמת דברי התוס' רי"ד לא חידשו לן דבר, אלא שפקחו עינינו לראות דבקדושין איכא דעת אחרת, בהקדשו של כל אחד, דדעתו של חברו מעכבת עליו ודבריו הם דברי הגמ', ואין כאן מקים למחלוקת. ולא הי' כדאי להאריך בביאור הדבר הפשיט הזה, לולא שהי' בזה השגה על דברי גאון עוזנו באבני מליאים, שהיא מפרש דברים כהווייתן לחלק בין דיעה אחת לשתי דיעות. והדבר פלא.