נאות יעקב סא

בזה דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דכל שמקצתו אינו בלשון נדר, אינו בטל כולו וכנ"ל ונכון בע"ה*) ז) ואולם על ראייתי לנידון דידן בפירוש דברי התוס' דחולין, מכולל דנדרים ושבועות, יש להקהות בתרתי. חדא דהתם הרי ההיתר בר חלות נדרא הוא כשנודר ממנו לבדו, אלא דבאופן שנדר מההיתר והאיסור יחד, מתבטל על ידי זה דלא חייל על האיסור. וכשאנו דנין אם יש כאן דין כולל, השאלה היא מאיזה צד להתחיל חלותו של נדר זה, אם מצד האיסור ויתבטל כולו, או דנתחיל מצד ההיתר, ויחול גם על האיסור מדין כולל, ובזה אמרינן דאזלינן בתר הצד האיוביי, ומתחילין מן ההיתר ודיינינן לי' בכולל, דעל כל פנים אתה יכול להתחיל בחלותו של הנדר גם מצד ההיתר, דההיתר מצד עצמו בר חלות נדרא הוא, כל זמן שלא נתבטל על ידי אי חלותו על האיסור. אבל בנידון דידן באיסור שלגבוה ולהדיוט, דאם נאמר דעצם האיסורין לא נאמרו לגבוה כדרך שנאמרו להדיוט, אלא שמחמת זה גופא שאסורין להדיוט אסורין לגבוה, הרי כל זמן דלא חל האיסור להדיוט, אין עוד מציאות של איסור לגבוה, ואין אתה יכול להתחיל בחלותו של האיסור לגבוה, כל שלא חל עדיין האיסור להדיוט, ואם באת לדון כאן דין מוסיף, הוא רק מהטעם שכתבנו, דאם יחול על להדיוט יחול אז האיסור גם לגבוה ויהי' מוסיף, ועל דין מוסיף כזה, הרי אין לנו ראי' מכולל דנדרים ושבועות, דהתם דיש מציאות לחלות הנדר על ההיתר גם מבלי שיקדים לחול על האיסור, אלא שלא יתבטל על ידו, ואתה יכול להתחיל בחלותו מצד ההיתר ויחול גם על האיסור, הרי אין אנו צריכין לסברא זו דהוי כולל גם במקום שאין במציאות שיחול על ההיתר לחודי'. ועוד מטעם אחר נראה לי דאין ראי' מכולל דנדרים ושבועות, דעיקר קישיתנו, דמטעם נדר שהותר מקצתו היתר כולו, נימא בהיפוך מדלא חל על האיסור לא יחול על ההיתר, אינה קושיא כלל. דהא דאמרינן דגם דכשלא חל מקצתו לא חל כולו, זהו דוקא דאם גם לאחר שיחול מקצתו ישאר כן לחלוטין מקצתו חל ומקצתו לא חל. ובכגון דא אמרינן דאינו חל לחצאין, כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף ג' ע"ב) ד"ה במערבא וזה לשונו, והאי תנא מוקי כל היוצא מפיו יעשה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דדריש לי' הכי, אם חל ככל היוצא מפיו יעשה אבל אינו חל לחצאין. ועיין בלשון הר"ן (דף ס"ו ע"א) ד"ה שכל וצע"ק] אבל היכא דלאחר שיחול מקצתו יחול כולו, כמו בנידון דידן, דבתחילה חל על ההיתר, ואחרי כן יחול בכולל גם על האיסור, זה לא מקרי כלל חל מקצתו, אלא חל כולו, דהרי סוף סוף כל הנדר קיים, ומה דחל בתחילה קימעא קימעא לא איכפת לן, אלא כיון דבחלות מקצתו יחול כולו הרי כל היוצא מפיו קיים. ונראה לי ראי' לסברא זו דבתמורה (דף י') איפלגו ר' יוסי ורבנן אי ממירין אברין בשלמין. ואמר ר' יוסי והרי במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה, ואמרינן בחולין (דף ס"ט ע"ב) דר' יוסי טעמא דנפשי' *) וזה כבר הקשיתי בהא דפירותיו מתוקנים, למאן דאמר קני את וחמור לא קנה כלום, ובבבא בתרא שם מבואר, גבי תורה מן הקישות דלמאן דאמר לא קנה כלום מתוך שלא חל על המתוק לא חיילא נמי על המר. ואם כן אמאי פירותיו מתוקנים נימא מדלא חייל מקצתו שעל החשבון לא חייל נמי מה שלפי חשבון כדין קני את וחמור ותקשה למאן דאמר לא קנה כלום. וכן קשה בקדושין (דף נ') דפריך הש"ס על המשנה דהמקדש שתי אחיות אינן מקודשות, מנא הני מילי, וחתרו למצוא טעם, אמאי אין שתיהן מקודשות, ואמאי לא נימא דאין שתיהן מקודשות משום דהוי כקני את וחמור, דעל אחת מהן הרי בודאי לא חיילי הקדושין, ובטלו גם קדושי השני' מטעם דלא קנה כלום, וכמו דפריך הש"ס לקמן על המקדש חמש נשים ובהן שתי אחיות דנכריות מקודשות, אמאי קני את וחמור הוא, הכי נמי נימא על האחיות גופיי'. וב"ה מצאתי להמקנה בקדושין שם שהקשה שתי אלו הקושיות ובתירוצו שתירץ דאתיא כמאן דאמר קני את וחמיר קנה מחצה, הרי לא תתורץ אלא סוגית הש"ס דהמקדש שתי אחיות דיש לומר דסוגיא זו אתיא כמ"ד דקני את וחמור קנה מחצה, אבל המרבה במעשרות דברייתא היא, הרי תקשה מינה למאן דאמר קני את וחמור לא קנה כלום. ולי היה נראה דהכא אין לומר מטעם קני את וחמור דלא קנה כלום, דזה לא שייך אלא היכא דהמקצת דלא קנה, הוא מצד עצמו, כגון שאין זה בר קנין, או שעשה קנין שאינו קונה את המקצת. וכן במר ומתוק דגבי תרומה שם, דעל המר לא חיילא התרומה מצד עצמה אבל הכא דכל מה דלא חל המעשר על הי"א, הוא רק מפני שכבר חל על העשרה, ולכן הוי זה מרבה במעשרות, ואם לא הי' חל על העשרה שלפי חשבון, הי' חל על הי"א, דלא הי' אז י"א כלל, ואם כן אין לומר בהיפוך, דמפני שלא חל על הי"א, לא יחול גם על העשרה שכפי חשבון, דהרי אם לא יחול זה שלפי החשבון, או צריך לחול גם אותו המותר העולה על החשבון, דאז אינו מותר כלל, ולכן אי אפשר להרכיב שתי אלו הקציות, דמשום דחייל על העשרה לא יחול על האחד עשרה, ומשום דלא חייל על הי"א לא יחול שוב על העשרה, דאם כן שוב צריך לחול על האחד עשרה, וחוזרין חלילה, ולכן כל אחד עומד במקומו. וכן הדבר במקדש שתי אחיות, דהא דלא חייל קדושי האחת מהן, הוא רק בשביל שחלו קדושי השני' לכן אין לומר עוד בהיפוך, דבשביל שלא חלו קדושי זו, לא יחולו גם קדושי אחיתה וכנ"ל. מה שאין כן במקדש חמש נשים ובתוכן שתי אחיות, דהא דלא חיילי קדושי שתי האחיות, אין זה מפני שחלו קדושי הנכריות, ולכן פריך הש"ס שפיר דלא יחולו קדושי הנכריות משום קני את וחמור, דאם גם לא יחולו קדושי הנכריות, אין קדושי האחיות קדושין. אולם יש לשדות בזה נרגא, לפי מה שכתב הרשב"ם בבבא בתרא בטעם הדבר דקני את וחמור לא קנה כלום, שהוא משום דדעתו הי' שיקנו שניהם דוקא, וכשלא קנה אלא אחד מהן אין בדעתו להקנות כלל, וזהו גם כן הטעם בהפרשת חרימות ומעשרות דמדמי שם הש"ס מר ומתוק לקני את וחמור, משום דדעתו הי' שיחול דוקא כל מה שהפריש, ובאופן אחר לא יחול כלל. ועיין בחידושי הרמ"ה שם שכתב כן מפורש. ואם כן גם המרבה במעשרותיו, כיון דסוף סוף לא חייל ככל מה שהפריש, הלא באופן זה לא הי' בדעתו להפריש כלל. כאן דכל הטעם בזה הוא רק מפני דעת המפריש וכנ"ל. ובאותה סוגיא צריך לי עיון מה דפריך שם בקדושין (דף נ"א) על הברייתא דהמרבה במעשרות אמאי פירותיו מתוקנים ונימא כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו. וקשה לי דבגיטין (דף מ"ב) בכתב נכסיו לשני עבדיו דקנו ומשחררין זה את זה, הקשו התוס' דנימא כל שאינו כזה אחר זה בבת אחת אינו, דאלו כתב תחילה לאחד, לא יכול שוב לשחרר את השני, ותירצו דהתם מה שאינו יכול לשחרר את השני אינו משום שהשחרור הראשון מונע את השחרור השני מלחול, אלא משים דכשכבר כתב כל נכסיו לאחד, אין לו עוד עבד לשחרר. ואם כן הכא נמ' הרי מה דלא חל המעשר בזה אחר זה, אינו משום שהמעשר הראשון מונע את השני מלחול, אלא לפי שכבר הפריש ואין לו עוד טבל להפריש עליו. ואיך נימא הכא כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו לפי דברי התוס' דגיטין, שוב ראיתי בתוס' זבחים (דף ל') שכתבו גם כן כסברת התוס' בגיטין, ודימו שם תרומות ומעשרות למקדש שתי אחיות, ולא זכיתי להבין הדמיון, דהתם קדושי הראשונה אוסרין אותו בשנ"י ומונעין בעד קדושיו והכא המעשר השני אינו תל מפני שאין כאן טבל ודמי לשני עבדים וצ"ע.