נאות יעקב ס

אין זה מצותו בכך, ולמאן דאמר זה דאפשר גם להחזיר הסימנין שלא תיטרף, הרי אין לומר דמה שמותר כשאינו מחזיר ועושה אותה טרפה במליקת המפרקת הוי זה מצותו בכך, והוי בגדר היתר. [ומצאתי בפנים. מאירות שכתב כן דלמאן דאמר אף מחזיר אין לומר על מליקת המפרקת לפני הסימנים שמצותו בכך] ואם כן יש לטרפה הכשר במקום דלא הוי מצותו בכך והוי פסולו בקודש, גם הפסול דמחמת איסורה. אבל אין לומר כן, כיון דכל קושית התוס' הוי לר' עקיבא ומנלן דר' עקיבא סבירא לי' כמאן דאמר אף מחזיר ודלא כהלכתא. ואם כן מוכח להדיא מקושית התוס' בזבחים דליתא לסברתנו הנ"ל, אלא דגם פסול שמחמת איסור הוי פסולו בקודש, כשיש לו הכשר גם במקום שמצותו בכך, דאף דבמקום הכשרו הוי היתר גמור, מכל מקום כיון דשלא במקום מצוה איסורו איסור, הרי יוצא דהאיסור יש לו הכשר במקום אחר, ולא איכפת לן מה דבמקום הכשרו דינו כהיתר. ואם כן תשאר קושיתנו על כל האיסורים דליהוו פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, ויהי' מוכרח כמו שכתבנו בתחילת דברינו דחלב ודם שאני שאין איסורן איסור כלל למזבח אפילו שלא במקום מצוה, וכגון דא בודאי לא מקרי יש לו הכשר במקום אחר, כיון דאין כאן איסור כלל. והוי זה כאלו היינו דנין מהיתר לאיסור, ולא דמי לטרפה שאיסורה איסור למזבח ולא הותרה אלא במקום דמצותה בכך, לו יהא בגדר היתר, אבל סוף סוף האיסור יש לו היתר והכשר במקום זה וכנ"ל. ו) ואחד הקשה על הנחתי דאיסורי הדיוט לא נאסרו בעיקרן ובפרטן לגבוה, אלא דאיסורן לגבוה הוא מפני שאסורין להדיוט, וכמו שהוכחתי מהגמ' דסוכה, מדברי התוס' בחולין (דף צ' ע"א), שהקשו שם אהא דאמרינן דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשין, והלא איסור גיד הוי מוסיף שנאסר גם לגבוה. ולדברינו דהאיסור שלגבוה הוא רק מפני שאסור להדיוט, אם כן הרי כל זמן שלא חל האיסור להדיוט, אינו אסור לגבוה, והכא דאנו דנין דאין איסור חל על איסור ולא חל איסור גיד להדיוט, ממילא אין כאן איסור גם לגבוה, ואין כאן מוסיף, ומזה הוכיח דהאיסורים לגבוה אסורין מצד עצמן וכמו שאזהרתן להדיוט, הכי נמי אזהרתן לגבוה, ולכן אסור לגבוה אף במקום דלא חייל איסורן להדיוט, כיון דלגבוה יש לו לחול, ואם כן יהי' מוכח מזה שיש פרטי איסורים גם לגבוה ונדחתה ראייתנו וכנ"ל אכן אין אני רואה בזה שום הוכחה. דעיקר קושיתו על התוס' כבר הקשה במהרש"א שם על אתר וגם תירץ. ועיין מה שכתב בזה מורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג רי"ד זצללה"ה בבית הלוי חלק שני סימן ל"ד. ולי נראה ביישוב קושית המהרש"א, דבדין הכולל והמוסיף שבאיסור חל על איסור, אנו אוחזין תמיד הצד החיוביי, דאף במקום שאנו יכולים לומר גם בהיפוך, דאם לא יחול על האיסור לא יחול גם על ההיתר, ואין כאן מוסיף, כמו בנידון דידן, לא אזלינן בתר איפכא, אלא כיון דבאותה שעה שיחול על האיסור יחול על ההיתר גם כן, מקרי גם זה כולל ומוסיף, דהכלל הוא בדין אין איסור חל על איסור דרק על האיסור לחודי' לא מצי חייל איסורא, אבל כשבחלותו על האיסור משותף גם חלותו על ההיתר, זהו דין כולל ומוסיף, שפירושו שכולל בחלותו גם היתר, ולא בעינן שתהא חלותו על ההיתר מוחלטת גם אם לא יחול על האיסור, ולכן לא איכפת לן מה שההיתר תלוי בהאיסור, שאם לא יחול על האיסור לא יחול גם על ההיתר, אחרי דהעיקר הוא בדין כולל ומוסיף, דכשהוא חל, לא יחול על האיסור לבדו, אלא יכלול בחלותו גם דבר היתר, שמצד דיני איסור חל על איסור, אין מונע בעדו מלחול עליו כשהוא בפני עצמו, וא"כ כיון דכשיחול האיסור דלהדיוט יחול נמי לגבוה הוי זה מוסיף ושפיר הקשו התוס'. ורק הרמב"ם סבירא לי' דבכגון דא לא הוי מוסיף כמו שכתב בפירוש המשנה למסכת כריתות בנקודה הנפלאה לענין איסור הנאה דלא חשוב איסור מוסיף על איסור אכילה, כיון דכל זמן דלא חייל איסור האכילה לא חייל גם איסור ההנאה והוא יחיד בזה, דכל הראשונים חלוקים עליו ודעתם דהנאה הוי מוסיף, כמו שהביאם הפרי מגדים בפתיחתו להלכות בשר בחלב, והוא מפרש שם גם דברי הרמב"ם לכונה אחרת, דאכילה והנאה שאני משום דהנאה טפלה לאכילה יעו"ש. ואני הבאתי ראי' לדבריו בימי ילדותי, מהא דנדרים ושבועות חלין על שארי איסורין בכולל, והרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולאו דוקא כשהותר מקצתו ממה שכבר חל, אלא אפילו כשלא חל מקצתו מתחלתו, גם כן לא חייל כולו. עיין בשער המלך בהלכות נדרים שהביא כמה ראשונים שדעתם כן. ואם כן תקשה לדידהו איך משכחת לה כולל בנדרים ושבועות, נימא בהיפוך דמדלא חייל נדרו על האיסור, לא יחול נמי על ההיתר, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואין כאן כולל. אלא ודאי דבכולל ומוסיף כל כי האי גוונא אזלינן לאידך גיסא. וכל דאין חלותו על האיסור לבדו, אלא דבאותה שעה שיחול על האיסור, יחול גם על ההיתר מקרי זה כולל ומוסיף, ולא איכפת לן כלל מה דאין חלותו מוחלטת על ההיתר בשעה דלא חל עדיין על האיסור. ואם כן מתפרשין דברי התוס' ברווחא, דאף דכל זמן דלא חל האיסור להדיוט, אין לו מקום לחול לגבוה, מכל מקום כיון דאם רק יחול האיסור להדיוט, באותה שעה יחול גם לגבוה, מקרי גם זה מוסיף וחייל האיסור דלהדיוט, כיון שבחלותו יוסיף עמו איסור גם לגבוה, ודמי בזה לכולל דנדרים ושבועות. ובהאי ענינא ראיתי בספר עמודי אור סוף סימן ע"ח שהקשה לדעת הראשונים האלו, דגם בדלא חייל מקצתו שייך בי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו, מהא דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנים וחל המעשר לפי חשבון ואמאי לא נימא כיון דלא חייל איתו המותר שעל החשבון, לא חייל נמי מה שלפי חשבון, מטעם נדר שהיתר מקצתו הותר כולו. ועיין שם דחלות תרומות ומעשרות מדין נדר הוא, דמשום הכי גם נשאלין על הפרשתן. ולי נראה ליישב קושיתו בפשיטות. דזה ודאי דגם לדעת הראשונים דכשלא חל מקצתו לא חייל כולו, זהו דוקא כשהוציא את כולו בלשון נדר, דהנדר נדר הוא, אלא דמקצתו לא חייל, ומשום הכי לא חייל כולו, אבל אם מקצתו הוציא בלשון נדר ומקצתו שלא בלשון נדר כלל, ודאי דאין בזה דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דזה המקצת שלא אמר בלשון נדר הרי אין זה דלא חייל מה שנדר, אלא דזה המקצת לא נדר כלל, והוי כמו שלא נדר אלא אותו המקצת שאמר בלשון נדר. דמה דבעינן שיחול כל היוצא מפיו, הרי זהו דוקא היוצא מפיו בלשון נדר וזה פשוט. והנה הא דהפרשת תרומות ומעשרות הוא מדין נדר, הוא רק על ידי מצות ההפרשה, אבל לולא המצוה מלבד דלא היתה חלה הפרשתו לא הי' בזה אפילו לשון נדר, דאם יאמר אדם על תבואה פטורה שתהא מעשר אין בזה לשון נדר כלל, דכל שאין חיוב מעשר, מאי לשון נדר איכא בהפרשתו, ופשוט. ואם כן אין מקום לקושיתו מנדר שהותר מקצהו הותר כולו כיון דהא דלא חייל המקצת שיותר מכפי החיוב, אין פירושו שיש כאן נדר ולא חייל, אלא דהמותר שעל החשבון, אינו נדר כלל, והוי כמו שלא נדר אלא אותו המקצת שלפי החשבון, שמחמת חיובו הוי זה לשון נדר, ואם כן אין