נאות יעקב נט

הדיוט. והא דלא הוי על איסורי הדיוט דין פסולו בקודש משום שיש הכשר לחלב ודם, הוא מטעם אחר. דכבר ידענו דכל איסור שהותר במקום מצוה, אי הוי מצותו בכך, שאי אפשר לקיום המצוה באופן אחר, הוי היתרו בגדר היתר ולא בגדר דיחוי, כמו שכבר ביארו בזה רבותינו האחרונים ז"ל כל הצורך והדברים עתיקים. ואם כן חלב ודם דמצותן בכך, אף אי נימא דשלא במקום מצוה אסורין הן למזבח ככל איסורי הדיוט, אבל במקום שהותרו, הוא בגדר היתר ואין כאן איסור חלב ודם כלל כיון דמצותן בכך. ואם כן פשוט דלא מקרי יש לו הכשר במקום אחר מה שחלב ודם מותרין למזבח, אף אם שלא במקום מצותן איסורן איסור למזבח, דכיון דבמקום הכשרן מצותן בכך, הרי לא הוכשר כלל הפסול, דאין כאן פסול כלל. כיון דהיתרן הוא בגדר היתר. ולא דמי להא דאמרינן בזבחים (דף ס"ח) דגם כשההכשר מצותו בכך הוי כסולו בקודש, דזהו רק בפסול שאינו מחמת איסור, וכגון עבודת שמאל שיש לה הכשר ביום הכפורים, דהתם אף דמצותו בכך, הרי משום זה לא נעשה השמאל לימין, נמצא דעבודת שמאל יש לה הכשר במקום אחר, אלא דכן הוא מצותו, אבל על כל פנים גם במקום מצותו העבודה בשמאל היא, אלא דהתורה הכשירתו, ושייך לומר דהפסול יש לו הכשר. אבל בפסול שמחמת איסור, דבמקום שמצותו בכך שרי לגמרי, הרי אין כאן פסול כלל, דכל שפסולו מחמת איסורו, הרי כל שהותר איסורו בגדר היתר, אין כאן פסיל. ואם כן לא נוכל לדון עליו במקום שהוא אסור ופסול, דהוי פסולו בקודש, לפי שיש לו הכשר במקום אחר, ששם הוא היתר, ואין עליו שם פסול כלל. ואם כן אין לנו שום הכרח מכח קושיתנו דחלב ודם יצאו מכלל איסורי הדיוט ומותרין למזבח גם שלא לשם מצוה, ולשם עצים, דאפילו אי אסירי שלא לשם מצוה, לא הוו איסורי הדיוט פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, כיון דבמקום הכשרן של חלב ודם, הוו מיהת היתר גמור, ואין זה חשוב הכשר במקום אחר, דהוי הכשר מהיתר לאיסור. אבל שלא במקום מצוה באמת איסורן ככל אסירי הדיוט. כן הי' אפשר לדחות. וכיון שכן יהי' מוכרח דבמידי דחולין אין איסורי הדיוט אסורין כלל למזבח, דאם לא כן תקשה הסוגיא דנזיר. כיון דחלב ודם שוין לשארי איסורי הדיוט. אבל מה נעשה, ומדברי התוס' בזבחים (דף ס"ח ע"ב) לא נראה כסברתנו זאת אלא דגם בדבר שפסולו מחמת איסורו, הוי פסולו בקודש כשיש לו הכשר במקום אחר שמצותו בכך. דהתוס' הקשו שם על דברי הש"ס דגם מה דמצותו בכך הוי הכשר במקום אחר, דאם כן טרפה לר' עקיבא אם עלתה אמאי תרד, הרי יש לה הכשר בעוף, והוי כבעלי מומין דאם עלו לא ירדו). והנה טרפה לגבוה לבד מה שנתמעטה מקרא דמן הצאן, הרי יש בה גם פסולא דממשקה ישראל משום איסורה, כדאיתא במנחות (דף ו'), ואפילו כשהוקדשה ולבסוף נטרפה, כמו שכתבו התוס' שם דלמסקנת הש"ס שייך בכולהו מיעוטא דממשקה ישראל. וגם מחמת פסול זה הוי דינה דאם עלתה תרד, כיון דאין פסולו בקודש. ואם נאמר כסברתנו הנ"ל, אם כן נהי דמצד הפסול דממיעוטא דמן הצאן, דהוא מחמת חסרון הטרפות ולא מחמת האיסור שבה, חשוב הכשר במקום אחר אף דמצותו בכך, דמשום דמצותו בכך הרי לא נעשה החסר לשלם, ונמצא דהטרפה יש לו הכשר במקום אחר, ומטעם פסול זה הוי פסולו בקודש, אבל אכתי צריך להיות דינה דאם עלתה תרד משום שאינה ממשקה ישראל, דלדברינו הרי כל שפסולו מחמת איסור, לא שייך לומר שיש לו הכשר במקום אחר היכא דההכשר הוי מצותו בכך, כיון דבמקום דמצותו בכך הוא היתר. ואם כן מה הקשו התוס', הרי אכתי אין טרפה פסולו בקודש, משום דלא הוי ממשקה ישראל, דפסול זה הרי אין לו הכשר במקום אחר, כל שההכשר מצותו בכך וכנ"ל. ודוחק לומר דהתוס' בקושיתם הכא קאו בשיטת התוס' דריש פרק שילוח הקן דכל שהי' לו שעת הכושר לא נתמעט מקרא דממשקה ישראל, ותיקום קושית התוס' כשנטרפה לאחר מכאן, דהתם אין פסולה מחמת איסור, אלא ממיעוטא דמן הצאן, ועל פסול זה שייך לומר שיש לו הכשר במקום אחר, אף דמצותו בכך. דהרי כבר הקשו רבים על התוס' דחולין הנ"ל. והוכחות התוס' שבמנחות יש בהן די להחליט דגם כשנטרפה אחר שהוקדשה אית בה משום ממשקה ישראל. ואין לומר דקושית התוס' תיתוקם למאן דאמר אף מחזיר סימנים אחורי העורף, דלדידי' כשמולק המפרקת ועושה אותה טרפה לפני הסימנין אין זה בכלל מצותו בכך, דכיון דאפשר שיחזיר הסימנין ולא יטריפנה בהמפרקת הרי אין מצותו בכך. (דגם לשיטת התוס' דלמאן דאמר מחזיר צריך למלוק המפרקת אחר הסימנין, אינה נטרפת בכך, אף אי נימא דלא הוכשרה עדיין בהסימנין להודיי', כמו שהבאנו בסימן הקודם דברי הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ"ח) דאין טרפות אוכרת לאחר דנפיק חיותה על ידי פסיקת הסימנין] דכל שאפשר לקיום המצוה בענין אחר *) בתירוצם הראשון תירצו התוס' דתרתי לא אמרינן מעוף לבהמה וגם שיהי' חשוב הכשר במקום אחר מה דהוי מצותו בכך הא לא אמרינן. ואין תירוצם מובן, דבזה הרי מיושב רק הא דלא אמרינן כן בבהמה לר' עקיבא, אבל על כל פנים עוף טרפה, דלא הוי אלא חדא יהא דינה דאם עלתה לא תרד ואפילו לדידן. ומצאתי בספר טהרת הקודש שעמד בזה והניח בצ"ע. ולדעתי לא קשה מידי דאנן הא פסקינן דהמולק את הטרפה לא מהניא מליקתו להוציא מידי טומאת נבלה שהמליקה אינה כשחיטה לטהר טרפתה, וכיון דמטמא בבית הבליעה משום דלא אהני לה מליקתה, הרי ממילא אם עלתה תרד. דמאי מהני לן מה דפסול טרפה הוי פסולה בקודש, כיון דכבר היא גם נבלה מצד דין מליקתה, ועל מה דלא מהני מצד דין המליקה הרי לא יועיל לן מה דפסולו בקודש. [ועיין מה שכתבנו בסימן ו', הא דלא קשה גם על נבלה גופה דיהא דינה כפסולה בקודש, שהרי יש לה הכשר במליקה, לפי מה שהוכחנו דהמליקה אינה מוציאה מידי איסור נבלה יעו"ש]. ולר' מאיר דמהני מליקה גם לטרפה שלא תטמא בבית הבליעה הרי באמת נראה דאם עלתה לא תרד, דאם לא כן הי' מטמא בבית הבליעה, כהמתבאר בסוגיא דזבחים (דף ס"ט) וברש"י ותוס' (בדף ס"ח) דכל דלא אהני מליקתה לשום דבר ואם עלתה תרד ממילא מטמא בבית הבליעה. ואדרבה בתירוצם של התוס' עוד יתיישב לן מה דקשה לי לר' מאיר דמליקתה מטהרת טרכתה מטומאתה דהמליקה כשחיטה. והרי אכתי אית בה פסול טרפה ואין פסולו בקודש, ובמשנה שנינו זה הכלל כל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, ומי עדיף פסול טרפה מפסול רובע ונרבע דמטמא בבית הבליעה משום דאין פסולו בקודש. ואם כן נהי דמצד המליקה עצמה אין כאן הסרון מלטהר טרפתה, אבל אכתי תטמא בבית הבליעה משום הפסול דטרפה. ולתירוצם זה של התוס' הי' מתיישב, דבאמת בעוף גופי' הוי טרפה פסולו בקודש, משום שיש לו הכשר בכל מליקה, ובשביל פסולה אין לה לטמא בבית הבליעה, אלא דאנן סבירא לן דמליקה לא מהני לטרפה לטהרה מידי נבלה מצד דיני שחיטה, ולוה לא מהני מה דהוי פסולו בקודש, אבל לר' מאיר דמצד דיני שחיטה ילפינן למליקה דמטהרת טרפרה כמו שחיטה, ונשאר לנו רק הפסול של טרפה, ולזה מהני מה שיש לה הכשר בכל מליקה והוי פסולו בקודש. ולתירוצם השני של התוס' דמחמת ההכשר שבמליקה אין דינה כפסולו בקודש, קשה באמת לר' מאיר דמליקה מטהרת טרפתה מטומאתה, דאכתי תעמא בבית הבליעה משים דאין פסולו בקודש. ועוד נדבר מזה במקום אחר איה"ש.