נאות יעקב ה

אכן האמת ניתן להוכיח דלאו דוקא לענין זה שלא נאמר בו לצעורי קמכוון אמרו כן, אלא הוא הדין דהוי מומר לכל דבר, וכמו שנבאר. ראשון תחלה נראה כן מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות חובל ומזיק, הלכה ו' דזה לשונו שם, המנסך יין חברו לעבודה זרה לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר שהרי הוא כעכו"ם או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא מומר הרי זה אוסר היין וחייב לשלם עד כאן לשונו. ומדכתב בהתרו בו וקבל התראה, שהרי הוא מומר, פשוט נראה שדינו דין מומר לכל דבר. וכן מתבאר להדיא מדברי רבותינו מפרשי השו"ע, דבסימן ד' סעיף ד' על הא שכתב בהגהת רמ"א שם, ואם התרו בו ועבר התראה הרי זה אוסר כשאר מומרים. הקשה הט"ז דאם כן ליפסל מטעם שחיטת מומר, ותירץ דנפקא מינה לאסור בהנאה. וכן כתב הש"ך בס"ק י' ועיין שם בנקודות הכסף. והנה הש"ך עצמו בסימן ב' ס"ק י"ז החליט כדעת הראשונים, דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, אין בה משום שחיטת מומר. ואם כן מהו דקשה ליה הכא דהוי שחיטת מומר, והרי לדבריו אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, לא הויא כלל שחיטת מומר. ומצאתי בפרי מגדים במשבצות ס"ק ה' שהעיר כן בסתירת דברי הש"ך ונשאר בקושיא. והנראה ברור דאין כאן סתירה כלל בדברי הש"ך. דהכא דאיירי בהתרו בו וקבל התראה, דכששחט אחר כך כבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה, אין עוד בשחיטה זו דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה וכמו שכתבנו, דמידי הוא טעמא משום דבסוף השחיטה הוא דנעשה מומר, ובשעת שחיטתו כשר הי', והכא בשעת שחיטתו כבר פסול ועומד משעת קבלת ההתראה. ובסימן ב' דקאי הש"ך במזיד בלי התראה, דבגמר שחיטה הוא דנפסל, ובשעת שחיטה כשר הי', התם הוא דכתב דאין באותה שחיטה משום שחיטת מומר. [ואולם על הט"ז קשה עוד כמו שהקשה הפרי מגדים שם דבסימן י"א ס"ק ב' כתב הט"ז דבפעם אחת אינו נעשה מומר, ומה הקשה כאן דתיפוק ליה דהוי שחיטת מומר. וגם בזה יש לומר דבקבלת ההתראה ומעשה העברה הוי כהוחזק שתי פעמים ואולי דעתו דבשתי פעמים הוי מימר וגם אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה פסולה. כמו שנראה מדבריו שם בסימן י"א שלא הביא לסברא זו דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה כשרה. אך בפשיטות יש ליישב דברי הט"ז, דדבריו בסימן י"א הם לדעת הטור, ואין הכרח שגם דעתו כן). וכן מוכרח מדברי רבנו הגדול הגר"א ז"ל שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל גם בלאו טעמא דגמ' אלא משום שחיטת מומר עד כאן לשונו. [בדפוסי ווילנא נשמטו כל דברי הגר"א האלו, ובדפוסי קעניגסבערג נמצאום] וסתם הדברים בלי חולק. והרי אין טעם זה שייך להראשונים הסוברים דאותה שחיטה שנעשה בה מומר, אינה נפסלת משום שחיטת מומר, וראשונים רבים הרי דעתם כן. וכן נראה גם דעת הרמב"ם בפירוש המשנה במתניתין דהשוחט בשבת. שכתב, ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהי' שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט יעו"ש. הרי דרק משום שנפסל קודם שחיטה קפסול לשחיטתו, או כמו שכתב עוד שם שנפסל בתחילת שחיטה, וגמר שחיטתו בפסול, אבל כשנפסל בגמר שחיטה, אין אותה שחיטה פסולה. ועיין בחידושי הר"ן שגם בשוחט לעבודה זרה הדין כן. [ותמיהנו שראיתי בספר בית שמואל אחרון, שכתב בדעת הרמב"ם דגם אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, פסולה משום שחיטת מומר, וחילי' מדברי הרמב"ם האלו שבפירוש המשנה, וזה פלא דאזיל בתר איפכא, דכדברי הרמב"ם הנ"ל הרי מפורש ההיפוך, דרק משום שנפסל מחתיכת הנואר או מתחילת הסימנים, קפסיל לה לסוף השחיטה, דהוי כנפסל כבר משחיטה אחרת, אבל היכא דנפסל בסוף השחיטה, נשארת השחיטה בכשרותה). ולדבריהם הרי אין לפסול כאן משום שחיטת מומר, אחרי דבאותה שחיטה הוא דנפסל, ואיך סתם דבכי האי גוונא לא צריך לטעמא דגמ', ומי כרבנו הגר"א ז"ל הרגיל לבאר, ולפרט בכל דין דעת הראשונים לכל חילוקיהם. וגם אם נאמר דבשוחט לעבודה זרה לא משכחת לה שלא יהא דין שחיטת מומר על איתה שחיטה שהוא נפסל על ידה, אלא כשאומר בגמר זביחה הוא עובדה, דאם לא כן הרי כבר נעשה מומר מתחילת שחיטתו, דגם בשוחט כל שהוא לעכו"ם הוי מומר, ונמצא דבסוף שחיטתו כבר הוא מומר, וגמר שחיטתו בפסול. אכתי הרי צריך לטעמא דגמרא כשאומר בגמר זביחה הוא עובדה, ואיך סתם הדברים דבהתרו בו אין צורך לטעמא דגמרא, אלא ודאי דהכא לא שייך כלל הך דינא דאותה, שחיטה שנפסל על ידה, משום דכשקיבל התראה כבר הוא מומר גמור מאותה שעה, ומומר הוא דקשחיט. והכין יש ללמוד מדברי הבית יוסף סוף סימן ד', שהביא שם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שחיטה בשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשום דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה כו' ומסיים במה דברים אמורים כשהי' לו בה שותפות. אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין כוונתו אלא לצערו. ומפרש שם הבית יוסף טעמו של הרמב"ם דלא ניחא לי' לאוקומה בישראל מומר כאוקימתת הש"ס. וזה לשונו, ומתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' נמי קשיא דקתני ואחד לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה ואי בישראל מומר מאי איריא דשחט לשם אחד מכל אלו אפילו שחט סתם נמי שחיטתו פסולה, ודוחק לומר דמתניתין בשלא הי' מומר מעיקרא היא אלא דבשעת שחיטה זו נעשה מומר וכגון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכדאמר ליה רב אחא לרב אשי וקא משמע לן כדאהדר לי' רב אשי כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, דמשמע ודאי דמילתא דפשיטא היא ולא איכפל תנא לאשמועינן הא ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל כתירוצא קמא. עד כאן לשונו ולכאורה דברי הבית יוסף אינם מובנים כלל, מה שדחה דמשמע ודאי דמילתא דפשיטא היא ולא איכפל תנא לאשמועינן הא. דמאי איכפת לן דאין כאן רבותא בהא דהתיר עצמו למיתה הוי מומר, אטו תנא דמתניתין דיני מומרות אתי לאשמועינן שלא נאמר בהם לצעורי קמכוון. אנן הרי רק הא צריכינן לאשכוחי גוונא שישחוט לשם אחד מכל אלו ולא תהא שחיטתו שחיטת מומר, כי היכי דיתוקם דינא דמתניתין, שיפסל רק משום ששחט לשם אחד מכל אלו, וזה כבר מצאנו באופן שנעשה מומר על ידי שחיטה זו, וכי היכי דלא נימא בה דלצעורי קמכוון, מוקמינן לה כגון שהתרו בו וקבל התראה, ומה לנו דבדין זה עצמו דהתיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, אין בו רבותא, כיון דלאו להכי נחתינן. והדברים נשגבים. ולא מצאתי דרך אחרת בפירוש דבריו, אם לא שנאמר דבהתרו בו וקבל התראה, אין על שחיטתו דין שחיטה שנעשה מומר על ידה, משום דכבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה, וכמו שכתבנו, ובאופן זה באמת פסולה שחיטתו משום שחיטת מומר, גם בלאו טעמא דשחט לשם אחד מכל אלו. ומה שרצה הבית יוסף לתרוצי למתניתין דאיירי בכהאי גוונא, והרי לפי זה אכתי הקושיא במקומה עומדת דשחיטתו שחיטת מומר, ופסולה גם אי לאו דשחט לשם אחד מכל אלו. הכי פירושי, דמתניתין הא גופא אתי לאשמועינן דמחשבתו דלשם אחד מכל אלו מחשבה היא, ולא אמרינן דלצעורי קמכוון ואין בדבריו כלום, לא פסולא דשחיטת מומר ולא פסולא דלשם אחד מכל אלו, קא משמע לן דמהניא מחשבתו, והפסול יהי' מה שיהי'. ומשום הכי לא איכפת לן תו אי פסיל גם