נאות יעקב נח

דבתורת קרבן מותרין הן תמיד לגבוה, מכל מקום יש לדון שאיסורן איסור לגבוה כשהן חולין. הא ודאי ליתא, דרק בדבר דגם כשהוא קרבן יש בו איסור לגבוה שייך לומר עליו דאיסורו נאמר גם לגבוה, וממילא אסור למזבח גם כשהוא חולין, אבל כל היכא דכשהוא קרבן אין בו איסור להיות קרב, ודאי דאין לומר בו דאיסורו נאמר לגבוה באופן שהוא חולין, דזהו דבר שאי אפשר לאומרו, דכשהוא קרבן אין בו איסור, ויהא איסורו לגביה רק באופן שהוא חולין, דפשוט הוא דכל שהוא מותר בתורת קרבן, אין לומר עוד שיש בו איסור לגבוה, אחרי דתמיד הוא ראוי להקריבו, ומותר לגבוה. ומשום הכי חלב ודם דבמקום מצוה מותרין תמיד אין איסורן איסור עוד למזבח, וממילא מותרין גם שלא במקום מצותן ולשם עצים אלא דאי לאו דמצותן בכך לא הוי שרי להו רחמנא, אבל לבתר דמטעם זה שרינהו רחמנא אין בהן עוד איסור כלל, ומיושבת הברייתא דפסחים הנ"ל משום דבזריקת הדם אפילו שלא לצורך לא עביד שום איסורא גם לרבנן דפליגי עלי' דרבי. וממילא לא קשה למאן דאמר לחנכו איך זורק את הדם ומקטיר את החלב, לדברינו דגם דבר איסור של חולין איסורו אוסרו למזבח, דחלב ודם שאני דאין איסורן איסור כלל למזבח. אבל שארי איסורי הדיוט באמת אסורין למזבח כשהן חולין, גם מלבד איסור חולין בעזרה. ג) ונראה לי עוד ראי' לזה, מעיקר דינא דאיסורי הדיוט לגבוה. דודאי כל שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל דינן דאם עלו ירדו. ואין הדבר צריך ראי' דהרי אין אלו פסולן בקודש, אלא שזה מוכח גם כן מהא שכבר כתבנו לעיל דכל דאתי ממיעוטא דממשקה ישראל לא בציר איסורי' מרובע ונרבע וכל הני שנתמעטו מקראי לגבוה, דאם לא כן אזדו להו כל הני הוכחות שבתמורה (דף כ"ח) ובחולין (דף קט"ו) ובמנחות (דף ו'). והרי בכל הני הדין בהו דאם עלו ירדו, והוא הדין לאיסורי הדיוט. ואם כן תקשה לן קושיא עצומה לשיטת התוס', דפסולו בקודש פירושו מה שיש לו הכשר במקום אחר, ומבואר בזבחים (דף ס"ח) דאפילו אם ההכשר שיש לו במקום אחר הוי מצותו בכך, הוי גם כן פסולו בקודש ואם עלו לא ירדו, ועיין בתוס' שם. ולפי זה תקשה לן באיסורי הדיוט דנימא בהו אם עלו לא ירדו דהוי פסולן בקודש, שהרי יש להן הכשר בחלב ודם דאף שמצותן בכך, הרי גם זה הוי הכשר, ואם כן יהא דינן דאם עלו לא ירדו, וזהו דבר שלא שמענו. אלא נראה כמו שכתבנו דחלב ודם אין איסורן איסור כלל למזבח, ולכן לא מקרי זה הכשר במקום אחר לגבי שארי איסורי הדיוט דכיון דבחלב ודם אין בהן איסור לגבוה הרי הוו כמו היתר דעלמא, ואין כאן הכשר במקום אחר לגבי שארי איסורי הדיוט, שאיסורן איסור לגבוה, ואיסור כזה הרי לא מצאנו שיש לו הכשר במקום אחר. ד) ולכאורה יש לדחות ראי' זו. דהרי מיעוטא ולכאורה דממשקה ישראל דמגלה לן דאיסורי הדיוט אסורים לגבוה, יש לפרשו בשני אופנים. יש לומר, דהאיסורים בעיקרן כשם שנאסרו להדיוט נאסרו בעיקרן גם לגבוה. ויש לומר עוד, דבעיקרן לא נאמרו האיסורין אלא להדיוט, אלא שזהו דין אחר דכל שאסור להדיוט אסור משום זה גופא גם לגבוה. והנפקא מינה בין שני הפירושים, דלהפירוש הראשון, יש לגבוה פרטי איסורים כשם שיש להדיוט, דכל איסור ואיסור בפרטו נאמר להדיוט ונאמר לגבוה. ולהפירוש השני, אין לגבוה פרטי איסורים, אלא איסור כולל אחד, שכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, והוא כולל כל איסורי הדיוט באיסור אחד לגבוה. ולפי זה כשבאנו לדון על אישורי הדיוט דליהוי פסולן בקודש, משום שיש להן הכשר בחלב ודם, הרי לא יתכן זה אלא אם נפרש כהפירוש השני, דכל איסורי הדיוט לגבוה, הוא איסור אחד כולל לכל האיסורין. ומשים הכי אי אשכחן לאיסור אחד שיש לו הכשר לגבוה, יש לדון על כל איסורי הדיוט שיש להן הכשר במקום אחר והוו פסולן בקידש, כיון דכולן אסורין משם אחד לגבוה. אבל להפירוש הראשון דהאיסורין נאסרו בעצם וראשונה גם לגבוה, ויש לגבוה פרטי איסורים כמו שיש להדיוט, הרי לא נוכל לדון על איסור הדיוט דהוי פסולו בקודש, אלא אם כן שיש הכשר לגבוה לאותו איסור עצמו שאנו דנין עליו, אבל מאיסור אחד לחברו, לא נוכל לדון דלפי שיש לאיסור זה הכשר יהא דין חברו כפסולו בקודש, דמשום שיש הכשר לאיסור טרפה, לא יהי' איסור נבלה פסולו בקודש, כיון דכל אחד אסור בשמו לגבוה כשם שאסור להדיוט. וכל זמן שאין לנו ראי' דהעיקר כהפירוש השני, ואין לגבוה פרטי איסורים. אינו לנו קושיא כלל. אולם נראה לי ראי' ברורה דהעיקר כהפירוש השני, דלא נאמרו האיסורין בעיקרן לגבוה. כשם שנאמרו להדיוט, אלא שכל מה שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, ואין לגבוה פרטי איסורים. דבסוכה (דף מ"ח) אמרינן ביין מגילה דפסול לנסכים. ובירושלמי מפרש הטעם משום דלא הוי ממשקה ישראל. ודברי רש"י שם צ"ע מה שכתב הטעם מפני שחסר השיעור וכבר הקשה עליהם בספר עין יצחק] ובש"ס דידן אמרו (בדף נ') לפסול משום הקריבהו נא לפחתך, ולא אמרו מטעם ממשקה ישראל, משום דהתם איירי לבתר דעברי' במסננת, לר' נחמי' דמסננת אין בה משום גילוי, ואפילו הכי לגבוה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך, אבל בשעה שיש בה משום גלוי פסול לגבוה משום דלא הוי ממשקה ישראל וכהירושלמי. והרי התם כל איסורו דלהדיוט הוא משום סכנתא, ואם איתא דאיסורא דממשקה ישראל פירושו, דהאיסור נאמר לגבוה כמו שנאמר להדיוט, הרי איסור זה לא שייך כלל לגבי גבוה, דמאי סכנתא איכא לגבוה, ומה שייך כאן מיעוטא דממשקה ישראל. אלא ודאי דאין אנו דנין על האיסור שלגבוה מצד עצמו, אלא דכל מה שאינו מן המותר לישראל, יהי' מאיזה טעם, אסור משום זה גופא לגבוה, ואם כן לא איכפת לן מה שהאיסור דלהדיוט הוא בשביל סכנתא, ולגביה ליכא סכנתא, כיון דלגבוה בלאו הכי לא נאמרו האיסורים בפרטן, אלא שמה שאסור להדיוט אסור לגבוה, והכא נמי דסוף סוף אסור הוא להדיוט, אסור נמי משום הא גופא לגבוה. וכיון שכן הרי כל איסורי הדיוט איסור אחד הן לגבוה, ואי אשכחן באחד מהן שיש לו היתר לגבוה, יש לנו לדון בכולם דין פסולו בקודש וכנ"ל, ואם כן תשאר קושיתנו חזקה, מחלב ודם שיש להן הכשר, דמשום זה נאמר בכל איסורי הדיוט דאם עלו לא ירדו. אשר על כן קמה הוכחתנו דחלב ודם יצאו מכלל שארי איסורי הדיוט, ואין בהן שום איסור למזבח, אפילו במקום דלא שייך טעמא דמצותן בכך, דכיון דלהקרבה שרי להו רחמנא תמיד, אין לומר עוד שיש בהן איסור לגבוה, ואם כן אין לדון על כל איסורי הדיוט דהוו פסולן בקודש משום ההכשר של חלב ודם, אחרי דבאיסור הדיוט שאסור למזבח, לא מצינו לו הכשר, וחלב ודם שאני דאין איסורן איסור למזבח. ה) ולכאורה יש לדחות עוד ראי' זו דאכתי יש לומר דלא הותר לגמרי איסור חלב ודם למזבח, ובמקום דלא הוי מצותן בכך, דינם כמו שארי איסורי