נאות יעקב נז

צירן כו'. וכן כתב שם בחלב נבלה לאסור משום יוצא מן הנבלה יעו"ש. דבריו נשגבים, דודאי כל מה שמתהוה מגוף הבהמה חלב או דם, כל זה אינו אלא בחייה, אבל לאחר מיתה ודאי שפסקה פעולה זו, בשעה שאין בה רוח חיים, והדם והחלב של הנבלה ודאי דנתהוו מחיים, ואיך כתב לאסור משום יוצא מן הנבלה, בדבר שיצא ממנה מחיים. והוא פלאי. ולפי זה תתיישב קושיתנו לרבי מהזאת הדם דהרי אפשר להמתין בהזאתה עד שתמות. אלא דבלאו הכי תקשה לרבי מהקטרת עולת העוף, אי סבירא לי' לחנכו. ומחוורתא כדשנינן, דלרבי לשיטתו אין כאן קושיא כלל. סימן ח בדין ממשקה ישראל ושייך לסימן הקודם בסימן הקודם הוכחנו דהא דדרשינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין פירושו דאיסורי הדיוט הוו רק פסול בקרבן, אלא דקרא זה מגלה לו, דאיסורי הדיוט אסורים גם לגבוה, וגם דבר איסור שהוא של חולין אסור להעלותו למזבח משום איסורו, אפילו למאן דאמר חולין בעזרה לאו דאורייתא, דכל שהוא אסור להדיוט אין להביאו על מזבח ה'. ובקרן אורה בנזיר (דף כ"ט) הדבר פשוט בעיניו בלי ראי'. א) ולכאורה יש להוכיח ההיפוך, מסוגיא זו עצמה דנזיר (דף כ"ט) שהארכנו בה בסימן הקודם. דבחולין (דף צ' ע"ב) אמרינן ורבי מידי דהוי אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני, ופירש"י דרבי סבירא לי' דבחלב ודם לא שייך ממשקה ישראל, דאינו ממעט אלא טרפה דאסור כולו, אבל במין הכשר קרב כולו, ורבנן סברי דגם בחלב ודם שייך איסורא דממשקה ישראל אלא דמצותן בכך שאני. ואם כן קשה לרבנן איך נתרץ למאן דאמר לחנכו, הא דמזה מדם הקרבנות ומקטיר חלבם למזבח, כיון דלדידהו איכא בחלב ודם משום ממשקה ישראל, אלא דמצותן בכך שאני, והכא דמדאורייתא אין זה קרבן ואין זה מצותו, איך הוא מעלה למזבח חלב ודם שאינן ממשקה ישראל, לדברינו דגם כשהוא של חולין איסורו אוסרו למזבח, ומה לנו דלמאן דאמר לחנכו חולין בעזרה לאו דאורייתא, אכתי אסור משום איסור חלב ודם עצמן. והתוס' הקשו מהקטרת חלב וזריקת הדם דחולין בעזרה, דבהעלאה נראה דעתם דלכולי עלמא דאורייתא וכן כתבו בזבחים (דף ע"ו ע"ב] ותירצו דיעלם לשם עצים ולשם מים. אכן זהו רק לפי קושיתם מאיסור חולין בעזרה, אבל לפי מה דקשה לן מאיסור דם וחלב עצמן, לא יעלה זה ארוכה. דודאי איסורי הדיוט אסורין לגבוה אפילו לשם עצים, דהרי ברובע ונרבע מפורש כן להדיא בזבחים (דף ע"ז) דאסורין לשם עצים לכולי עלמא, ואיסורי הדיוט הרי לא בציר איסוריי' מכל הני שנתמעטו מקראי לגבוה כמו רובע ונרבע ודומיהן, דאם לא כן אזדא לה הוכחת הש"ס ברובע ונרבע וכלאים שמותרין להדיוט מדאצטריך קרא לאוסרן לגבוה, ולא אסרינן להו מקרא דממשקה ישראל, וכן מה דמקשה הש"ס במנחות גבי טרפה תיפוק לי' דלא הוי ממשקה ישראל, ואם איתא הרי אצטריכו לן כל הני קראי כי היכי דליתסר לשם עצים, אלא ברור דגם איסורי הדיוט אסורין לגבוה לשם עצים. והמשכנות יעקב כתב כן מסברא כמו שהבאתיו בסימן הקודם, ובאמת הדבר מוכרח מהסוגיות הנ"ל ואם כן לא תתורץ קושיתנו בתירוצם של התוס'. ואין לתרץ דמאן דאמר לחנכו סבירא לי' בהא כרבי, דממשקה ישראל לא אמרינן אלא על המין הקרב ולא על החלק ממנו כמו חלב ודם. דזה אינו, דהרי כל הני מילי דמקשה הש"ס מיניי' למאן דאמר לחנכו הקפת כל הראש וחולין בעזרה ונחירת העוף, כולהו תלו בפלוגתא, ואפילו הכי מקשה ומשני דסבירא לי' כמאן דפליג, ואמאי לא מקשה גם מאיסור זה, ולישני דסבירא לי' כרבי. ולכן הי' נראה פשוט יותר דבדבר שהוא של חולין לא שייך כלל איסורא דממשקה ישראל, ואתי שפיר לכולי עלמא דלא קשה למאן דאמר לחנכו מאיסור חלב ודם, דלדידי' דמדאורייתא הוא חולין, אין בו עוד איסורא דממשקה ישראל, ויהי' מזה סתירה להראיות שהבאנו בסימן הקודם דאיסורי הדיוט גם כשהן של חולין אסורין למזבח משום איסורן. ב) אכן באמת אין בזה כדי סתירה, דבעל כרחין איסור חלב ודם שאני משאר איסורי הדיוט וכמו שנבאר. דהנה אפילו אם נאמר דבדבר איסור של חולין לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, הא מיהת מוכרח דאם קרבן הוא, אסור להקריבו אפילו לשם עצים, אף שאין זה הקרבה, וכמו שהוכחנו מרובע ונרבע, וכמו שכתב הגאון בעל המשכנות יעקב. ואין זה סותר את עצמו, דכיוצא בזה מצינו בבעל מום, דאסיר גם לשם עצים, לרבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר בזבחים (דף ע"ז) ובשל חולין אין בו משום בעל מום למזבח. וכמו שכתבנו בסימן הקודם] וכיון דכשהוא קרבן אסור להעלותו למזבח אפילו שלא לשם הקרבה, הרי תקשה לן הברייתא דפסחים (דף ס"ה) ובזבחים (דף ס') דתנינא כוס הי' ממלא מדם התערובות שאם נשפך דמו של אחד מהן הי' זה מכשירו, ומתבאר מגוף הברייתא דפסחים שם, ובזבחים (דף ל"ד ע"ב) ובפירש"י שם, דתקנה זו על הספק היא באה, דשמא אירע שנשפך יהא זה מכשירו. ולפי הנ"ל הרי קשה דאיך מכניס זה עצמו לספק איסור, דאם לא נשפך דמו של אחד מהן, הרי הוא זורק דם למזבח שלא לצורך דאסור לרבנן, במקום דלא הוי מצותו בכך. ואף דאם לא נשפך דמו של שום קרבן אין זריקתו עתה זריקה כלל, הרי מכל מקום לא גרע זריקתו זו מהיכא דזורקו לשם מים דאסור גם כן באיסורי הדיוט למזבח. וכנ"ל. אשר על כן נראה לי לומר, דחלב ודם שאני בזה מכל איסורי הדיוט, ואין איסורן איסור כלל למזבח. ולמה דמשני מצותן בכך שאני, אין היתירן למזבח דוקא במקום שמצותן בכך, אלא דאין בהן עוד כלל דינא דממשקה ישראל, ומותרין למזבח בכל אופן גם שלא במקום מצותן, ויצאו בזה מכל שארי איסורי הדיוט. וטעמא דמילתא דכיון דכל שהן קרבן מותרין הן תמיד להקרבה, אין לדון בהן עוד דינא דממשקה ישראל, שפירושו דהתורה גילתה לנו דהאיסורים כמו שהם אסורים להדיוט אסורים נמי לגבוה [אם כל איסור ואיסור בפרטו נאסר בעצם וראשונה לגבוה כמו להדיוט, או דהוי איסור אחד כלליי, דכל שאסור להדיוט אסור משום זה עצמו לגבוה, מזה נדבר עוד להלן בדברינו איה"ש, אבל על כל פנים קרא דממשקה ישראל מגלה לן דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה] ואיך נדון כן בחלב ודם שהתורה אסרתן למזבח, אחרי שהן מותרין תמיד להקריבן קרבן דאף דקיימינן עכשיו למימר דכל דבר איסור גם כשהוא של חולין שייך בו איסור לגבוה משום איסורו. ואם כן גם חלב ודם, אף