נאות יעקב נו

לולא עשה זו משים לאו דנבלה, התם היתה ראוי לאכילה אלו נשחטה, וכ שמתה מאלי' הרי זהו גוף העשה דאינה זבוחה, לאכול רק על ידי שחיטה ולא אותה שלא נשחטה. ואינו מוסבר מה שהוצרכו התוס' בחולין (דף ל"ז ע"א) ד"ה השתא להביא ראיות דבנבלה איכא לעשה דאינה זבוחה, ולמה לנו הראיות אחרי דזהו גוף האיסור דאינה זבוחה, שפירושו על ידי זביחה תאכל, והמתה מאלי' לא תאכל וזהו עיקר העשה. ועיין בלשון הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד). אך בטרפה יש מקום להעיר דלא יהי' בה עשה דאינה זבוחה, משום שאינה ראוי' לאכילה בלאו הכי. ואלו הי' האיסור טרפה משום שמתה מקצתה בלי שחיטה, הי' גם בה עשה דאינה זבוחה כמו בנבלה, דהאזהרה אחת היא שלא לאכול גם המתה מקצתה, כשלא נשחטה קודם שנטרפה והוי גם זה מגוף העשה כמו נבלה. אבל כיון דאין האיסור טרפה משום דהוי כמתה מקצתה, דהרי גם כשהמתה מותרת יש מקים שהטרפה אסירה, כמו שכתבנו בסימן הקודם וכמו שמתבאר להדיא מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ"ח), שכתב בטעם הדבר דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה בשעה שמפרכסת, משום דכבר פסקה חיותה, ולולא טעם זה היתה הטרפות אוסרת, אף שנשחטה ובמיתתה תהא מותרת. הרי דאיסור הטרפה הוא מחמת חסרון, ואוסר אפילו במקום שאין המיתה אוסרת, ועל כרחך דאין איסורה משום לתא דנבלה. ואם כן יש לומר דאחרי שאין הטרפה ראוי' לאכילה אפילו בשחיטה, אין בה עוד עשה דאינה זבוחה. אולם לזה היה מקום אם נטרפה מבטן אמה, אבל כשנטרפה אחר כך, דכבר חייל איסור העשה, קשה לומר דיפקע אחר כך כשנטרפה, ואם כן לפי מה שמבואר בתוס' דאיסור דאינה זבוחה חייל גם במעי אמה, ואיסור טרפה הא לא חייל אלא לכשתולד, הרי תמיד קדים איסור אינה זבוחה לאיסור טרפה, ותו לא פקע. אבל בדם כתבנו שפיר דאין עליו עשה דאינה זביחה דאיסור דם הוי גם בשליל כשהוא במעי אמו, דרק בחלב אמרינן דלא חייל איסורו אלא כשיצא לאויר העולם. [ואפילו למאן דאמר חדשים גרמי עיין תוס' חולין (דף ע"ד)] אבל איסור דם הוי גם במעי אמו, ולכן אין עליו איסור דאינה זבוחה מתחלתו]. מיהו להסוברים דדם שבשלו מותר מדאורייתא, הוי גם דם בר אכילה מדאורייתא, משום דחזי על ידי בשול ושייך בו עשה דאינה זבוחה, ועיין מה שכתב הגאון רעק"א בהגהותיו ליו"ד סימן י"ג בש"ך ס"ק ב'. אבל לא נפלאת לומר, דהתוס' דזבחים הנ"ל דעתם דדם שבשלו אסור מדאורייתא שכן נראה דעתם גם בזבחים (דף מ"ה) במה שהקשו דלמה לן קרא למעוטי דם מפגול תיפוק לי' דאין איסור פיגול חל על איסור דם. והגאון רעק"א זצ"ל בגליון הש"ס העיר דאי דם שבשלו דרבנן הא איצטריך קרא לדם שבשלו, ומוכרח דדעתם שהוא דאורייתא, ועיין בשו"ת שאגת ארי' החדשות בסוף תשובותיו, שהוכיח מכח קושית התוס' דדם שבשלו דרבנן, ודברי התוס' לא הביא. יב) על כל פנים דברי התוס' דזבחים מיושבין גם אם נאמר כדברי האחרונים דדם מן החי אסור משום יוצא מן האיסור. אלא דלכאורה קשה לי לדבריהם ממה שכתבו התוס' בנזיר (דף כ"ט ע"ב) ובחולין (דף כ"ח) שהקשו אהא דאמר הש"ס דרבי מצי סבר לחנכו והרי רבי סבר דיש שחיטה לעוף מן התורה ותשאר קושית הש"ס דקאכיל כהן נבלה. וכתבו בחד תירוצא דלרבי אינו נאכל חטאת העוף שלו כמו חטאת העוף הבאה על הספק ולא קשה ממה שכתבתי לעיל בשם המפרשים דבקרבן נזיר זה לא הוי שינוי משארי קרבנות דהם כתבו כן על הסוגיא (דדף כ"ט ע"א) דקאי לפרושי מתניתין דהאיש מדיר את בנו בנזיר דמתניתין סתמא מיתניא ומשמע דקרבן עוף זה הוי כשאר קרבן לכל דיניו, אבל רבי מצי סבר דיש שינוי בחטאת זה משארי חטאות העוף] והרי אכתי תקשה על הזאת דמה לפי שהוכחנו לעיל דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח, ואם כן איך מזה מדמה בשעה שמפרכסת דהוי דם מן החי. ולעיל הוכחנו מחמת קושיא זו, למאן דאמר לחנכו, דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מתרת את המפרכסת כשחיטה. אולם זהו רק למ"ד לחנכו דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והוי הנחירה במקום שחיטה, אבל לרבי דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה הרי לדידי' אין הנחירה ולא כלום, ואם כן תקשה על הזאת דמה דהוי דם מן החי. ואי דימתין בהזאתה עד שתצא נפשה [דלרבי לא איכפת לן מה שיהי' שינוי בקרבן זה משארי קרבנות] הרי כיון דסבירא לי' דיש שחיטה לעוף מן התורה, א"כ לכשתמות יהי' דמה דם נבלה, דאף דבדם אין בו משום לאו דנבלה, כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ב) הרי כתב הפרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה דדם נבלה אסור מוהטמאים כמו צירן כו'. וא"כ יהי' מוכח דלדידן דלא ס"ל כרתב"ג אין בדם גם משום יוצא מן האיסור [וטעמא דמילתא הייתי אומר לפי שהדם בא מתחילת ברייתו כמו הבשר ואין עליו דין יוצא כלל, ורק החלב שמתהווה אחרי כן בחיי הבהמה, עליו יש לומר שהוא יוצא מן הבשר והאברים, לפי שהוא מתהווה מהם, אבל הדם הוא ברי' בפני עצמו כמו האברים והבשר, ולמה נאמר שהוא יוצא מן הבשר. אלא שבדברי המגיד משנה בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' ראיתי אחרת, שהוא הקשה שם לדעת הרמב"ם דבשר אדם הוי בעשה, אמאי דמו וחלבו מותרין, הרי שנינו היוצא מן הטמא טמא. הרי שהוקשה לו גם על דמו משום יוצא. ובדוחק הי' אפשר לומר דזה תלוי בשינוי הגרסאות שבנדה (דף ל"א ע"א), דלפי גירסתנו שם אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות כו' ודם לא הוזכר בכל הברייתא, הרי שאין הדם ברי' בפני עצמו, והוא מתהווה מהאברים והבשר ושייך בו איסור יוצא, ולגירסת השאלתות שמובא שם על הגליון, שממנו עור בשה ודם, הרי הדם בא מתחילת ברייתו כמו הבשר והאברים, ויש לומר דהתוס' גרסי כגירסת השאלתות ומשום הכי אין על הדם דין יוצא, והמגיד משנה גריס כגירסא שלנו. ואפשר עוד משום דהמגיד משנה לא הקשה שם מדינא דוהטמאים, אלא מהא דיוצא מן הטמא טמא, ועיין בפרי מגדים סימן פ"א ס"ק א' במשבצות ובשפתי דעת שהעיר דדין היוצא מן הטמא טמא שבמתניתין דבכורות והאיסור שמוהטמאים, שני גדרים הן ואין החלט שם בדבריו] אכן אפילו אם כה נאמר, אכתי לא תתורץ לן אוקימתת הש"ס דרבי מצי סבר לחנכו, דהתינח הזאת דם החטאת שאין בו אפילו משום איסור יוצא, אבל אכתי קשה מהקטרת עולת העוף, כיון דרבי סבירא לי' יש שחיטה לעוף מן התורה, הרי מדאורייתא נבלה גמורה היא, והרי הוא מעלה נבלה למזבח. ולמאן דאמר לחנכו לא קשה משום דאי' סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והש"ס דקמקשה מחטאת העוף דקאכיל כהן נבלה, הוא הדין דהוי מצי להקשות מעולת העוף דמעלה נבלה למזבח. אולם באמת לרבי, אי סבר לחנכו, לא קשה כלל לא מהזאת דם מן החי, ולא מהקטרת נבלת עולת העוף למזבח. דהרי עיקר הקושיא בנוי' על זה שהוכחנו לעיל דגם דבר איסור של תולין אסור להעלותו למזבח משום איסורו דלהדיוט, גם מלבד איסור תולין בעזרה. וכבר כתבנו לעיל דלרבי דאית לי' בחולין (דף צ') בגיד הנשה דמותר להעלותו למזבח, דלפי שאינו אלא על חלק מן הבהמה לא שייך בו איסורא דממשקה ישראל, דלדידי' ודאי דאין באיסורי הדיוט אלא פסול הקרבה, ואין מקום לאיסור זה במידי דתולין. וכמו שהארכנו לעיל. ואם כן לא קשה כלל לרבי לא מהזאת דם מן החי ולא מהקטרת נבלה, דאי סבר לתנכו, הרי מדאורייתא תולין גמורין הן ולא שייך בהו כלל איסורא דממשקה ישראל. ודברי הפרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה שהבאנו לעיל, מה שכתב דדם נבלה אף שאין בו משום נבלה עצמה, אסור משום יוצא מן האיסור מוהטמאים כמו