נאות יעקב נה

דלפי זה תקשה הא דאמרינן בחולין (דף ס"ט) או דילמא התם אית לי' תקנתא בשחיטה ואי דאיכא בחלב גם איסור יוצא מחלב ודם, הרי לאיסור זה לית לי' תקנתא. וב"ה מצאתי בפליתי סימן י"ד שהעיר בעיקר ההערה. דיש לאסור החלב משום יוצא מחלב ודם. גם הקשה כן על הגמ' דחולין (דף ס"ט), ולפי תירוצו שם דמדאורייתא ברובא בטיל דהוי מין במינו, אין מקום לתירוצנו זה]. אולם זהו רק במקום שיש עשה דאינה זבוחה, אבל בסוגיין דנזיר דקיימינן למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, וליכא בעוף עשה דאינה זבוחה, ואיסורה מחיים, אינו אלא משים אבר מן החי, והדם אין לאסור אלא משום יוצא מן האיסור, אם כן זהו רק למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת וכנ"ל. ואם כן לריש לקיש דסבירא לי' לאו לאברים עומדת, הרי אין שום איסור על דם מן החי לדידן דלא סבירא לן כר' חנינא בן גמליאל, דאין כאן יוצא מן האיסור, ולא איסור עשה דאינה זבוחה דאיתי' בחלב דבהמה. אלא דלכאורה יש להעיר, לדברינו דיש לאסור את החלב בעשה דאינה זבוחה, מהא דאמרינן בחולין (דף ס"ט) על חלב דעלמא דאית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה, ואי נימא דהחלב אסור בעשה דאינה זבוחה, הרי על איסור זה לא שייך לומר דאית לי' תקנתא בשחיטה, כיון דכל איסורו הוא מה שחסר לו שחיטה, ואיך נאמר דלאיסור זה אית לי' תקנתא בשחיטה, אחרי דזהו כל איסורו להאם עד זמן שחיטה, והוי דומיא דטבל שכתבו התוס' בקדושין (דף ל"ח) דטבל לא מקרי יש היתר לאיסורו מה שניתר על ידי הפרשה, משום דבעודו טבל הוא אסור לעולם, ומה דאפשר לתקן בהפרשה, לא מקרי יש היתר לאיסורו, משום דכל האיסור הוא חסרון ההפרשה, והכא נמי דכל איסורו הוא מה שאינו זבוח, הרי לא מקרי יש היתר לאיסורו מה שניתר על ידי זביחה. ומוכרח דאין בחלב אלא איסור אבר מן החי, ועשה דאינה זבוחה לא שייך גבי' משום דאין יוצא מאיסור עשה כמ"ש המ"מ, גם גופו של איסור דאינה זבוחה לא הוי, משום דאיסור זה אינו אלא על הבשר. ולכן מקרי דיש היתר לאיסורו, משום דגם בעודו חי ניתר על ידי שחיטה, בשעת פרכוסו דהוי כחי לכל דבריו. והוי דומיא דחדש בקדושין שם. אולם גם זה ניחא דהרי בטבל גופי' אמרינן ביומא (דף פ"ג) דקיל איסורי' מתרומה משום דאפשר לתקוני. הרי דגם תקנה זו, שזהו כל איסורי' דטבל מיחשבא לי' גם כן לקולא לגבי תרומה, אלא דלגבי חדש כתבו התוס' שפיר בקדושין דחדש קיל יותר בהא דיש לו היתר גם באמצע זמן איסורו, אבל לגבי תרומה שאין שום תקנה לאיסורה, הוי גם טבל קיל יותר משום דאית לי' מיהת תקנתא בהפרשה, והכי נמי קיל איסור דאינה זביחה מאיסור יוצא דאיירי שם בחולין משום דאינה זבוחה אפשר לתקוני בשחיטה, ויוצא אין לו שום תקנה, והוי כטבל לגבי תרומה. ט) הדרן לדידן דיש לדחות ראייתנו מנזיר משום דריש לקיש סבירא לי' בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, אכן מה נעביד להני תרי אוקימתי בחולין (דף ק"ג) שם דלכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש בהמה בחיי' לאברים עומדת, ולדידהו הרי תשוב ראייתי על מכונה. עוד יש להעיר דבגוונא דידן בשעה שמפרכסת ליכא למאן דאמר כלל דלאו לאברים עומדת, דטעמא דמאן דאמר דלאו לאברים עומדת הוא, משום שאינה עומדת לחתוך חתיכת אבר ובשר, כל זמן שהיא בחיי'. ומשום הכי אין עליהם שם אבר כמשפרש"י ואם כן במפרכסת דודאי עומדת לחתוך ממנה אברים ובשר, כדאמרינן בחולין (דף ל"ג ודף קכ"א) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כו', ואמרינן שם הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה כו' וממתין לה עד שתצא נפשה. הרי ודאי דבשעה שמפרכסת לכולי עלמא עומדת לאברים ולבשר. על כל פנים מהני תרי טעמי יש מקום שוב שנית לראייתי. י) אלא דבעיקר היסוד שהניחו האחרונים ז"ל, דדם מן החי לדידן דלית לן כר' חנינא בן גמליאל, אית בי' משום יוצא מאיסור אבר מן החי, קשה לי מדברי התוס' בזבחים (דף ק"י ע"א) בסוף העמוד, שנסתפקו בשחט סימן אחד וקיבל דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן דמשרי שרי. והרי כשקיבל דמו אחר שחיטת סימן אחד הוי זה דם מן החי, ואי דאסיר גם לדידן כיוצא מן האיסור הרי אין זה ממשקה ישראל. והי' אפשר לומר כיון דדרשינן מקראי בזבחים (דף כ"ה) שצריך לקבל כל דמו של פר, ובכלל זה גם הדם היוצא בתחילת שחיטה, כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח' כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הוורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו. הרי מפורש דמתקבל גם הדם היוצא בתחלת שחיטה. והוא מריבוייא דאת כל דמו ישפוך, דמיני' מרבינן דצריך לקבל כל דמו, ואם כן חזינן דהתורה התירה גם איסור דם מן החי שבתחלת שחיטה כמו שהתירה איסור דם עצמו למזבח, דהכי נמי מצותו בכך. אולם אין תירוץ זה עולה לדידן דמין במינו בטל, ואם כן כשמקבל כל דמו של פר בטל מקצת הדם היוצא בתחלת שחיטה, בדמו של כל הפר היוצא אחר כך על ידי הוורידין, ואין לנו ראי' כלל שהותר דם מן החי למזבח כשהוא בעינו. ודוחק לומר דספקן של התוס' יתוקם אליבא דרבי יהודא דמין במינו לא בטיל. דלדידי' מוכח מהא דצריך לקבל כל דמו של פר, שהותר גם איסור דם מן החי היוצא בתחילת שחיטה. [דכל ספקן הרי הוא אליבא דר' מאיר דמפגלין בחצי מתיר וודאי רחוק לומר שנסתפקו אליבא דמאן דסבר כר' מאיר בהא דמפגלין בחצי מתיר וכר' יהודא במין במינו לא בטיל. מיהו יש ליישב קצת דספקן קאי לפי מסקנת האיבעיא אליבא דרבנן דהכא, אבל זה דחוק] ואם כן יהא מוכח מדברי התוס' דלדידן אין על דם מן החי גם איסור יוצא מן אמה"ח. יא) אכן יש ליישב דברי התוס' גם אי נימא דלדידן אית לן איסור יוצא בדם מן החי. דספקן יש לו מקום למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, דלדידי' אין כאן יוצא מן האיסור וכמש"ל ואף דאסור בעשה דאינה זבוחה אין איסור יוצא מאיסור עשה, באופן דלמאן דאמר זה אין על הדם שום איסור לא מצד אבר מן החי ולא מטעם אינה זבוחה, אלא שהשחיטה חסרה לו כדי להתירו לזריקה, שהשחיטה היא שמכשרת ומקדשת הדם לזריקה, וקודם שנשחטה אינו ראוי לזריקה. ובזה הוא דנסתפקו דבשחט סימן אחד הוי כחצי מתיר, ואי משרי שרי יש כאן מחצה מהדם שניתר לזריקה. ואף שכתבנו דחלב הוי. גוף האיסור דאינו זבוחה, ואם כן לכאורא גם בדם נימא הכי. זה אינו, דנראה לי דעל גוף הדם לא שייך כלל העשה דאינה זבוחה, דבקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך דמיני' ילפינן לעשה זו, בתרי' כתיב ואכלת, ואם כן אין מקום לעשה זו אלא במידי דחזי לאכילה על ידי שחיטה, אבל בדבר האסור באכילה אין עליו איסור עשה זו. וגם מסברא נראה כן, כיון דעשה זו אינה חיובית, אלא דכשרוצה לאכול, מצוה עליו שלא לאכול בלי זביחה, אם כן באיזה אופן תיקום עשה זו במידי דלא חזי לאכילה גם כשישחוט. ומצאתי בספר שערי שמחה שכתב לסברא זו דבמידי דלא חזי לאכילה גם על ידי שחיטה כמו חלב ודם, לא שייך עלי' עשה דאינה זבוחה. [ובנבלה איכא עשה דאינה זבוחה, אף דאסורה באכילה גם