נאות יעקב נד

ודוחק לומר דכל הני תנאי ואמוראי דאית להו לאו לאברים עומדת, סבירי להו כר' מאיר דדם נעכר ונעשה חלב, והוי חלב אסור משום דם ודלא כר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון דהלכתא כוותיי'. ותו דפסקי הרמב"ם סתרי אהדדי, שפסק בפרק רביעי מהלכות משכב ומושב דאברי' מתפרקין כו' ולית לי' דדם נעכר ונעשה חלב, ובפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, ואיך אפשר להתאים שתי אלו ההלכות. וכן קשה מה שפסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מאכלות אסירות הלכה ו' דאינו לוקה אביצת טמאה. דהרי בהא דאצטריך קרא למיסר ביצת טמאה ולא נפיק מהא דהיוצא מן הטמא טמא, כתבו הראשונים שני תירוצים. הרשב"א והר"ן תירצו דקרא אצטריך למלקות (וקצת קשה לפי זה מה דפריך הש"ס בחולין (דף ק"כ) וליכתב רחמנא בשרצים וליתי הנך וליגמרו מיניי' ומאי פריך והרי איצטריכו כל הני למלקות ולכרח] והתוס' תירצו בחולין (דף ס"ד), דצריך קרא לביצת טמא משום דביצים חידוש הוא, דליכא מידי דאתי מן החי ושריא, וסלקא דעתין דגם ביצת טמא לישתרי כמו שאמרו בגמ' על חלב טמא. ולהרמב"ם דפסק דגם אביצת טמא אינו לוקה, הרי מוכרחין אנו לדידי' לתירוץ התוס' דסלקא דעתין דחידוש הוא, וכמו שביאר שם המגיד משנה. ולפי הנ"ל הרי קשה, דהרי גם ביצים אינן גוף האיסור של אבר מן החי ולא של בשר מן החי כמו חלב, ומה דסלקא דעתין לאוסרן, הוא רק משום יוצא מאיסור אבר מן החי, באופן דלמאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אין בהיתר ביצת טהורה שום חידוש, ואם כן להרמב"ם דפסק בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת (עיין במגיד משנה ובלחם משנה בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה'] הרי אין לתרץ כתירוץ התוס' דחידוש הוא, וגם תירוץ הראשונים דצריך קרא למלקות, ליכא לתרוצי לדידי' דגם אביצת טמאה לא לקי, ואם כן תקשה לדידי' למה לן קרא לאיסור ביצת טמאה תיפוק ליה מקרא דוהטמאים, ח) אולם כל זה יש ליישב לפי מה שכתבו התוס' בדוכתי טובי, דגם למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, קאי עלה בעשה דאינה זבוחה, ואם כן איכא על החלב איסור יוצא מאיסור עשה דאינה זבוחה. ואי קשה הוא רק למה שכתב המגיד משנה בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות, דאין איסור יוצא מאיסור עשה, ולדבריו ליכא למיסר משום יוצא מאיסור אינו זבוחה, דהוי איסור עשה. אכן אחרי שבאנו לכלל עשה דאינה זבוחה, אין אנו צריכים עוד לאסור את החלב מטעם יוצא מן האיסור, דיש לומר דאי לאו דשרי' רחמנא הוי החלב גופו של איסור דאינה זבוחה, דאיסור עשה זו יש לו מקים גם על החלב, דבקרא דוזבחת, דאתי לעשה דאינה זבוחה, לא נזכר כלל בשר, והעשה קאי על כל הנמצא בגוף הבהמה שלא לאוכלו בלי שחיטה, ובכלל זה גם החלב, והוי החלב גופו של איסור. ואתי שפיר גם למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת. ומצאתי בנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן ל"ו שכתב על איסור חלב לפי ההוי אמינא, שהוא מאיסור עשה דאינה זביחה והוי גופו של איסור וכמו שכתבתי. והכי נמי בביצת טהורה אי לאו דשריא רחמנא הוי על הביצה עשה דאינה זבוחה, והוי גם הביצה גופו של איסור. ומיושבים דברי הרמב"ם, דפסק בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ומכל מקום הוי חידוש בביצת טהורה דאי לאו דשרי רחמנא הוי אמינא דאסורה משום גוף האיסור דאינה זבוחה כמו חלב, ואהכי צריך קרא לאסור ביצת טמא*). [ועוד יש לומר דגם למאן דאמר לאו לאברים עומדת אכתי איכא בחלב איסור יוצא מן החלב, דכמו דיש לאוסרו למאן דאמר לאברים עומדת משום יוצא מן הבשר והאברים, הכי נמי יש לאיסרו משים יוצא מן החלב. גם דברי הרמב"ם בביצת טמאה יתיישבו בזה, דאיכא למיסר בינת טהורה משום יוצא מאיסור דם. ומשום הכי צריך קרא לביצת טמאה. אלא *) ויתיישב בזה מה שהקשה החתם סופר חלק יורה דעה סימן י"ט לפי דברי התוס' דחולין הנ"ל דביצים הוי חידוש, דשרי רחמנא דבר היוצא מן החי, אם כן למאן דלית לי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ליתסרו ביצים לבן נח עיי"ש שהאריך הרבה בישוב קושיא זו. ולדברינו דמה דסלקא דעתין לאסור ביצים וחלב, אין זה מגוף האיסור דאבר מן החי, אלא מחמת יוצא מן האיסור ומעשה דוהטמאים, או משום עשה דאינה זבוחה, הרי אין לקושיתו שום יסוד, דשני אלו האיסורין אין נוהגין בבן נח, לא עשה דאינה זבוחה ולא עשה דוהטמאים, ואין שים מקום לאסור להם לא ביצים ולא חלב. ושם בסימן י"ד תירץ הגאון ז"ל לקושית השער המלך בסוגיא דבשורות רנ"ל. דמייתי שם ראי' דחלב מותר מאיסור בשר בחלב. והקשה השער המלך דמאי ראי' היא זו, והרי צריך לאיסור בשר בחלב, בחלב בן פקועה שאין בו משים אבר מן החי. ותירץ החתם סיפר על פי דברי הר"ן בפרק בהמה המקשה שכתב בטעם הדבר דדמו של בן פקיעה אסיר, משום דבקרא כל בבהמה תאכלו כתיב, ולכן לא הותר אלא מידי דאכילה, ולא מידי דשתיי'. וכל שכן חלב דהוי משקה טפי מדם. ולדברינו אין תירוצו תירוץ, דדברי הר"ן אין להם מקום אלא במשקה שהוא גופו איסור, אבל חלב שכל אישורו אינו אלא משום יוצא מאיסור אבר מן החי של אבר ובשר הבהמה, אם כן כל שהבהמה כולה מותרת משום אבר מן החי, מאין יצא איסור החלב, ואין אנו צריכין בזה כלל לההיתר דכל בבהמה תאכלו. ובספר דעת תורה סימן ס' ראיתי שהקשה בשם שו"ת ספ"י, מסוגיא זו דבכורות, למה שכתב הרמ"א דבהמה שנתפטמה כל ימי' באיסור אסורה באכילה, ולדבריו אמאי לא הוכיחו בש"ס דחלב מותר, מעגל בן שמינה שכשר לקרבן, והרי בכל אלו הימים נתפטם רק מחלב שהוא איסור. ולי נראה ליישב בפשיטות, דודאי בהמה שנתפטמה מאיסור, אינה גופו של איסור אף להרמ"א, דגוף האיסור שנתפטמה ממנו כבר כלה, ופשוט דמה שאוסר הרמ"א, הוא רק משום יוצא מן האיסור. ולפי דברינו הנ"ל דהחלב שנתפטמה ממנו, גם כן איננו גוף האיסור ואיסורו הוא רק משום יוצא מאיסור אבר מן החי, ואם כן אחרי דדעת רוב הראשונים דאין לוקין על היוצא מן האיסור כמו שכתב רש"י בחולין (דף ס"ד) וכן מבואר שם בחידושי הרשב"א ובחידושי הר"ן. והרמב"ם בפרק ג' מהלכות מאכלות אסורות כתב דגם על חלב טמא אין לוקין, אם כן הרי לא עדיף איסור החלב, לפי ההוי אמינא מאיסור עשה דעלמא, וכבר הבאנו מה שכתב המגיד משנה דאין איסור יוצא מאיסור עשה. ואם כן אין לאסור אפילו להרמ"א בהמה שנתפטמה ביוצא מן האיסור, כיון דהיוצא מן האיסור גופו אין איסורו חמור מאיסור עשה, הרי אין עוד לאסור משום יוצא מן האיסור את הבהמה שנתפטמה ממנו, אחרי דאין איסור יוצא באיסור עשה. וכן למה שכתבתי דהחלב הוי גופו של איסור עשה דאינה זבוחה, הרי גם כן אין היוצא ממנו אסור מהך טעמא דאינו אלא יוצא מאיסור עשה. עוד הי' אפשר ליישב קושיתו, גם בלי דברי המגיד משנה הנ"ל, ואפילו אם נאמר דיש איסור יוצא גם באיסור עשה. כיון דכל איסורו של החלב הוא משום דין אבר מן החי או משום עשה דאינה זבוחה, אם כן יש להתיר על ידי שחיטה את הבהמה שנתפטמה ממנו, דכמו שניתר בשחיטתה איסור אבר מן החי של עצמה, הוא הדין שניתר איסור זה הבא לה על ידי שנתפטמה מאיסור אבר מן החי. ויש להתיישב בזה דאולי אין שחיטתה מועלת לאיסור אבר מן החי הבא לה מעלמא, מבהמה אחרת, דשחיטתה מועלת רק לאיסור אבר מן החי שלה, ולא לשל אחרים. וצריך עיון בפרט זה. וגם אי דם נעכר ונעשה חלב אתי שפיר תירוצנו הראשון, דהתם גם כן אין החלב אלא יוצא מן איסור דם, ואינו גופו של איסור, ואין היוצא ממנו אסור עוד, וכנ"ל.