נאות יעקב נג

ככל פסולי הקרבנות, אבל איסורי זה אינו אלא בקרבן, אבל דבר איסור של חולין, אין בו חיסור למזבח כלל, משום איסורו דלהדיוט. ואם יש מקום לומר דגם דבר איסור של חולין, איסורו אוסרו למזבח, זהו רק לרבנן דרבי, דלא סבירא להו לחלק בין כולו למקצתו. וכל המקומות שהוכחנו מהם דגם דבר איסור של חולין אסור למזבח, ודאי דלא מתוקמי אלא כרבנן דרבי. ושוב פשוט לא קשה מידי אמאן דאמר לחנכו, מאיסורא דדם מן החי, דיש לומר דאיהו סבירא לי' כרבי ומידי דחולין אין איסורו אוסרו כלל למזבח. כן הי' אפשר לומר. אבל באמת אין מרפא גם בזה דהרי כל הני איסורי דמקשה הש"ס מיניי' למאן דאמר זה, מאיסור הקפה מאיסור חולין בעזרה ומאיסור נבלה, הרי כולהו הוו מידי דתיא בפלוגתא, ובכולהו משני סבר לה כמאן דאמר דפליג, ואם כן אמאי משתמיט הש"ס להקשות גם מאיסור זה דדם מן החי, ולישני דסבר לה כרבי כמו דמשני באינך, אלא ודאי דהכא אין כאן איסור כלל. והוכחתנו תשוב למקומה. ז) והי' אפשר עוד ליישב הערתי על פי דברי רש"י בכריתות (דף ז' ע"ב) גבי חטאת העוף הבאה על הספק שכתב שם וזה לשונו, ומשום חולין למזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה וכן כתב בתמורה (דף ל"ד). וכמו כן נאמר לענין איסור דם מן החי למזבח, דכל שאין למזבח אלא דמו לא חשיבא אכילה. ולא שייך כלל בדם איסורא דממשקה ישראל, אבל אין תירוץ זה מספיק. חדא, דהתוס' חולקים בזה מפורש על רש"י דבנזיר (דף כ"ט) ד"ה קסבר כתבי דהדם יזרוק לשם מים, אלמא דגם בזריקת הדם איכא משום חולין בעזרה ותו דעיקר דברי רש"י קשה להבינם מהא ואמרינן בחולין (דף צ' ע"ב) והרי חלב ודם ובמנחות (דף ה' ע"ב) חלב ודם יוכיחו, וכל המשניות דפרק התערובות המוכיחין דגם בזריקת דם האסור, איכא איסור למזבח, ואולי יש לומר דרק לענין חולין בעזרה כתב רש"י כן דסבירא לי' דאין איסור בחולין בעזרה אלא או בהקטרה או בשחיטה, וזריקת הדם לאו הקטרה היא כמבואר בפסחים (דף נ"ט) גבי עשה דהשלמה. ובכן אין זה ענין לאיסורא דממשקה ישראל. וגם בעיקר דברי רש"י בכריתות הנ"ל קשה עליו מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט), וכבר דברו בזה הפנים מאירות חלק שלישי סימן כ"ט והשער המלך בפרק ב' מהלכות שחיטה, והדברים עתיקים. באופן דאין לנו להתנצל בדברי רש"י אלו שלא ידענו ביאורם הנכון. והוכחתנו קמה גם נצבה. ח) ואולם עוד יש מקום לתרץ קושיתי, דאנן הרי קים לן כרבנן דר' חנינא בן גמליאל ולית לן לאו בדם מן החי, וכל איסור דם מן החי לדידן אינו אלא משום יוצא מאיסור אבר מן החי, ומעשה דוהטמאים כמו צירן רוטבן וקיפן וכמו שכתבתי לעיל בשם האחרונים ז"ל. ואם כן זהו רק למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת, דאיכא איסור אבר מן התי גם כשהיא שלמה, ואז יש מקום לאסור דמה משום יוצא מן האיסור, שהרי כבר יש לנו איסור אבל למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, דכל זמן שהיא שלמה אין עלי' איסור אבר מן החי, ורק לכשיתלש האבר אז הוא דנאסר, הרי כל זמן שהיא שלמה אין לאסור גם דמה משום יוצא מן האיסור, דאכתי אין לנו איסור. ואם כן לפי מה דמוקמינן לפלוגתיי' דר' יוחנן וריש לקיש בחולין (דף ק"ג) בבהמה בחיי' לאברים עומדת, וריש לקיש סבירא לי' דלאו לאברים עומדת, נמצא דלריש לקיש לא הוי דם מן החי יוצא מן האיסור כלל. ואפילו לדעת רש"י בחולין (דף ק"ב), דגם למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, לבשר מיהא עומדת. ואם כן אכתי יהי' על דם מן החי דין יוצא מן האיסור גם לריש לקיש, דהוי יוצא מאיסור בשר מן החי. אכתי יש למצוא פתרי. דנראה לי לומר, דמה שכתב רש"י לחלק בזה בין בשר מן החי לאבר מן החי, דלכולי עלמא לבשר עומדת, זהו רק לר' יוחנן שם דבשר מן החי ואבר מן החי אתו מתרי קראי כמבואר שם, ויש מקום לחלק ביניהן, דאף על גב דאינו מוזהר על האבר כשהיא שלמה, מוזהר הוא על הבשר. אבל לריש לקיש דאבר מן החי ובשר מן החי בלאו אחד נאמרו, מהיכא תיתי נחלק ביניהן. והי' מתיישב בזה מה שהקשו שם בתוס' על פירש"י מהא דאמרינן (בדף ק"ג) אכל אבר מן החי מן הטרפה ר' יוחנן אמר חייב שתים, וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת, משום דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל האיסור טרפה, והשתא מכל מקום ליחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי דקאתי בהדי הדדי, לשיטת רש"י דלכולי עלמא לבשר עומדת. ולהנ"ל אתי שפיר, דלריש לקיש הרי איסור בשר מן החי ואבר מן החי כהדדי נינהו, וכמו דלאו לאברים עומדת הוא הדין דלאו לבשר עומדת ומשום הכי אינו חייב אלא אחת. ומה דהוצרך לומר לר' יוחנן דבהמה בחיי' לאברים עומדת, ולהכי מיחייב שתים, והלא לר' יוחנן בלאו הכי מיחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי. היינו משום דלר' יוחנן אינו חייב על בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא אחת, דמחד קרא קאתי, כמבואר בגמ', ולהכי צריך לטעמא דלאברים עומדת כי היכי דלילקי משום אבר מן החי. אלא דהתוס' הקשו לריש לקיש דסבירא לי' דעל בשר מן החי ובשר מן הטרפה חייב שתים, דאתו מתרי קראי, דליחייב הכא שתים אף אי לאו לאברים עומדת, ועל זה קתריצנא דלריש לקיש דין בשר מן החי כדין אבר מן החי וכנ"ל. וב"ה מצאתי בלב ארי' שכתב כן ביישוב קושית התוס' על פרש"י וקלסי'. [מיהו אף על גב דקלסי', יש לשדות בה נרגא, לפי מה שכתב רש"י בטעם הדבר דלאו לאברים עומדת, משום דכל זמן שהיא שלמה אין עליו שם אבר, הרי יש מקום לומר דבשר מקרי גם כשהיא שלמה, ואין זה נוגע אם שניהן מקרא אחד אתו. דהעיקר תלוי במה שנקרא אבר ובמה שנקרא בשר, דהאזהרה באה על אבר מן החי, ועל בשר מן החי, ואם נקרא שם בשר גם כשהיא שלמה הרי הוא בכלל האזהרה, ומה לנו דשם אבר לא הוי כל זמן שהיא בחיי'. ומה שהביא בשם הפליתי אין זה מוכרח. דעיקר החילוק הוא מה דשם בשר הוי עלה גם כשהיא שלמה] ונמצא לפי זה, דלריש לקיש לשיטתו אין על הדם איסור יוצא לא מאבר ולא מבשר מן החי. ט) והא דבבכורות (דף ו') מקשינן אהא דצריך קרא לאסור חלב טמא ולא אסרינן לי' מוהטמאים ומשנינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריי' רחמנא והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה לישתרי קא משמע לן. והרי חלב אינו לא אבר ולא בשר, וכל מה דסלקא דעתין למיסר חלב אין זה מגופו של איסור אבר מן החי, אלא דהוי אמינא למיתסרי' משום דהוי יוצא מאיסור אבר מן החי, ומצאתי באחרונים שכתבו כן בטעם איסור החלב] כצירן ורוטבן, ואם כן למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אין שים חידוש בהיתר החלב של בהמה טהורה, דאין כאן יוצא מן האיסור כלל, וכנ"ל גבי דם מן החי. ואם כן תקשה לדידי למה לן קרא לאסור חלב טמא. והניחא לדעת רש"י דלכולי עלמא לבשר עומדת, יש כאן יוצא מאיסור בשר מן החי [וגם לפי מה שכתבתי לעיל דלריש לקיש גם לרש"י הוי דין בשר מן החי כדין אבר מן החי, ואם כן אכתי תקשה לריש לקיש לפי האוקימתא בחולין דלריש לקיש לאו לאברים עומדת. יש לומר דריש לקיש סבירא לי' דם נעכר ונעשה חלב] אבל להתוס' שם דהוא הדין דלאו לבשר עומדת הרי תקשה כנ"ל.