נאות יעקב נב

אית בהו גם להרמב"ם כמו שהוכחנו לעיל, מכל מקום על איסור זה לא שייך לומר דגלי בי' רחמנא לאוסרו למזבח גם כשנפסל כבר בשחיטתו, דאחרי דאין איסורו אלא מגוף המיעוט שנתמעטו אלו הפסולין, לפי שיש במשמעות המיעוט גם איסור למזבח, הרי לא מוכח שיש איסור גם על ההקרבה. דדי לנו שנאסור את השחיטה שאז עדיין דין קדשים עליהן. ומנלן לאסור גם ההקרבה שאז כבר הן חולין אם נאמר דבחולין דעלמא אין הפסולין האלו אסורין למזבח, אלא מוכרח דכל אלו האיסורים גם כשהן חולין אסור להעלותן למזבח, וכיון דממשמעות המיעוט של אלו הפסולין, יש ללמוד שאסורין למזבח, אין מקום לחלק בין שחיטה להקרבה, כיון דהא דנעשו חולין בשעת ההקרבה אין מזה נפקא מינה לאיסורן. וקמה ראייתנו מהא דאם עלו ירדו, דגם דבר איסור של חולין אסור להעלותו למזבח. ומצאתי להגאון בעל קרן אורה בחידושיו לנזיר (בדף כ"ט) הדבר גם כן פשוט בעיניו דדבר איסור של חולין אסור מדאורייתא למזבח משום איסורו, ואחרי כל זאת הרי תשוב ראייתנו מהסוגיא דנזיר דנחירה מתרת מאיסור אבר מן החי דאם לא כן הי' אסור להזות מדמן תיכף למליקתן בשעת פרכוסן. למאן דאמר לחנכו. ה) ולכאורה יש לדחות ראייתנו. דבחולין (דף צ') איפלגו רבי ורבנן בגיד הנשה אם עולה למזבח, ומתיב להו רבי לרבנן והרי חלב ודם, ופירש"י דרבי סבירא לי' דממשקה ישראל לא אמרינן אלא על המין הקרב כמו טרפה ולא על חלק ממנו, והוכיח כן מחלב ודם והוא הדין לגיד, ורבנן לא מחלקי בהכי, וחלב ודם שאני דמצותן בכך. ואם כן תתיישב קושייתנו בסוגיין דנזיר מדם מן החי, דיש לומר דריש לקיש סבירא לי' כרבי דאיסור שהוא רק על חלק מן הבהמה לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, וכמו דסבירא לי' לרבי דבדם עצמו לית בי' משום איסורא דממשקה ישראל, הכי נמי כשניתוסף על הדם עוד איסור דם מן החי לית בי' גם כן איסור זה מטעם הנ"ל דהוא רק חלק מן הבהמה, דמאי עדיף איסור דם מן החי שניתוסף על דם זה, מאיסורו של דם עצמו, ואזדא לה הוכחתנו, דיש לומר דמאן דאמר לחנכו סבירא לי' כרבי בפרט זה. אכן גם בזה אין בו כדי דיחוי, דהתינח אם היינו באין כאן מאיסור לאו שעל דם מן החי עצמו, דאז הי' דינו כאיסור שעל חלק מן הבהמה, אבל אנן הרי סבירא לן כרבנן דפליגי אר' חנינא בן גמליאל, ולית לן לאו בדם מן החי, אלא דאיסורי' הוא משום יוצא מן איסור אבר מן החי שבאברים ובבשר, כמו שכתבו האחרונים, והרי איסור זה כולל כל הבהמה, והדם הוי כיוצא בהן, ככל יוצא מן האיסור. ואין לומר דריש לקיש סבירא לי' בהא כרבי חנינא בן גמליאל, דאיכא לאו מיוחד בדם מן החי, באופן דהוי זה איסור שעל חלק מן הבהמה, ולא שייך בי' ממשקה ישראל לרבי. דזה אינו, דאפילו לר' חנינא בן גמליאל, אטו לפי שיש בדם מן החי לאו בפני עצמו, יפקע ממנו איסורא דיוצא מן האיסור של אבר מן החי, דאית בי' גם לדידן, ואם כן גם לר' חנינא בן גמליאל אית בי' בדם מן החי, מלבד הלאו המיוחד בו, גם איסור כזה שכולל כל הבהמה. ולכאורה היה אפשר לומר דלסברת רבי לא שייך כלל באיסור אבר מן החי עיקר הדין דממשקה ישראל, דאף על גב דאיסור זה הוי על כל הבהמה, הרי אינו משם אחד דהאברים אסורים משום אבר מן החי, והבשר אסור משום בשר מן החי, באופן דכל איסור בפני עצמו אינו אלא על חלק מן הבהמה, ואם כן לא שייך כלל לרבי איסורא דממשקה ישראל על אבר ובשר מן החי. וממילא ליתי' לאיסור זה על הדם היוצא מהן שהוא כמותן. ואכתי יקום תירוצנו להסוגיא דנזיר, דריש לקיש סבירא לי' כרבי, ואין באבר ובבשר מן החי שום איסור לגבוה, והכי נמי בדם מן החי, גם כשיש עליו דין יוצא מאבר ובשר מן החי. אכן מלבד דיש לומר דאף שאין איסור האברים והבשר משם אחד, מכל מקום כיון דמשום איסור אבר ובשר מן החי אסורה מיהת הבהמה כולה לפני שחיטתה, אין זה ממשקה ישראל אפילו לרבי, כל שהיא בחיי'. אף גם זאת דעיקר סברתנו הנ"ל הרי אין לה מקום אלא לר' יוחנן דסבירא לי' בחולין (דף ק"ב) דבשר מן החי נפיק מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו, ואתו אבר מן החי ובשר מן החי מתרי לאוי, ואין איסורן משם אחד. אבל לריש לקיש עצמו דסבירא לי' שם בחולין דבשר מן החי ואבר מן החי מחד קרא נפקו ושניהם בלאו אחד נאמרו, הרי הוי האיסור משם אחד על הבהמה כולה, ולא הוי ממשקה ישראל גם לרבי. ואין לומר דאכתי לא הוי איסור זה על כל הבהמה, כיון דליתא לאיסור דאבר מן החי על הדם. [דאפילו לר' חנינא בן גמליאל הא איכא על הדם לאו בפני עצמו ולא נפיק מהלאו דאבר ובשר מן החי] דעל כרחך דמה שאין האיסור כולל את הדם לא איכפת לן גם לרבי לענין ממשקה ישראל, וטרפה תוכיח דלכולי עלמא לא הוי ממשקה ישראל, כמו שכתב רש"י שם בחולין והרי גם איסור טרפה אינו בדם, דכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ב) דאין איסור נבלה על הדם, משום שאינו בכלל בשר, הכי נמי ודאי דגם איסור טרפה שנאמר בלשון בשר אינו על הדם. (וכן נראה מהצריכותא דעביד הגמ' בזבחים (דף ע') מטרפה לנבלה ולא אמר מה לטרפה שכן גם דמה אסורה משום טרפה, מה שאין כן בנבלה) ואפילו הכי שייך בה ממשקה ישראל גם לרבי כמו שכתב רש"י בחולין שם יעו"ש. ו) ולכאורה יש לישב קושיתנו. דהנה עיקר יסוד הקושיא הוא, דאיסורא דממשקה ישראל הוי גם על דבר איסור של חולין שמלבד איסור חולין בעזרה אסור למזבח גם משום איסורו דלהדיוט. ונראה לי פשוט, שדבר זה תלוי במחלוקת דרבי ורבנן בחולין (דף צ') שהבאנו לעיל, שנחלקו בגיד הנשה אי אית בי' איסורא דממשקה ישראל. דלרבי דסבירא לי' דגיד הנשה מותר להעלותו למזבח, משום דכל שהאיסור הוא רק על חלק מן הבהמה, לא שייך בי' איסורא דממשקה ישראל, כמו שפירש"י, הרי לדידי' מוכרח דכל הדין דממשקה ישראל אינו אלא פסול בקרבן, ולכן יש מקום לומר דכשאין האיסור אלא על חלק ממנו, אין זה פסול, כדחזינן בחלב ודם, דאי נימא כמו שכתבנו דהוי זה עצם איסור להעלות למזבח כל דבר האסור להדיוט ואפילו כשהוא של חולין, ואין זה אלא פסול בהקרבה, הרי לא שייך כלל לחלק בין שהוא כולו אסור או רק חלק ממנו, דסוף סוף הדבר שהוא איסור אסור להעלותו למזבח, ולא יהא אלא חולין, דבדבר איסור של חולין הא בודאי אין מקום לחלק בהכי, דכיון דאין זה מדין קרבן, הרי אין שום מקום לומר דהאיסור הוא רק כשכולו אסור, משום דאין זה ממין הקרב, אחרי דאין כאן קרבן כלל. וודאי דאי אסרינן למזבח גם דבר איסור של חולין, כל שהוא איסור אסור להעלותו, ולא שייך כאן כולו ומקצתו, דמי הוא הכל ומי הוא המקצת. ואם כן במה עדיף החלק האסור שנתירו כשהוא של קודש. באופן דלרבי פשוט הוא, דאין המיעוט דממשקה ישראל אלא פסול הקרבה, וממילא יש בו גם איסור למזבח