נאות יעקב נא

לטפויי בהו איסורא. במשכנות יעקב חלק יורה דעה סימן ט"ו כתב מסברא דאיסורי הדיוט למזבח אסור להעלותן גם לשם עצים דגריעי מרובע ונרבע שאין איסורן אלא לגבוה, ואפילו הכי אסירי לשם עצים, כל שכן הני דאסירי גם להדיוט. ולדעתי אין אנו צריכין בזה לסברות, דמכל הני סוגיות הש"ס הרי מוכח להדיא, דאיסורי הדיוט דאתי מקרא דממשקה ישראל, לא גריעי איסוריי' בשום פרט מכל הני דאתמעטו מקראי לגבוה, דאם לא כן אזדו להו כל הני הוכחות שבגמ' ואם כן מדאשכחן ברובע ונרבע דאסירי גם לשם עצים, הוא הדין לאיסורי הדיוט. ואין להביא ראי' מזה גופא דאיסורי הדיוט אסירי לגבוה גם במידי דחולין, דאי דאין בהן אלא איסור הקרבה, אמאי אסירי לשם עצים, דאין עלה שם הקרבה כלל, וכמו דאסורין כשהם קדשים גם בלי הקרבה הכי נמי דאסורין גם כשהן חולין. דאין זה הוכחה דהרי חזינן בבעל מום, לחכמים דר' אליעזר, דאסור גם לשם עצים, וכשהוא חולין הרי אין בו איסור בעל מום למזבח דאין איסורו אלא בקדשי ד', כמבואר ברמב"ם בריש הלכות איסורי מזבח]. והנה כל אלו הפסולין לגבוה דאתמעטו מקראי, נראה דגם כשהן חולין אסורין למזבח משום פסולן, דבמשנה דכל הזבחים שנתערבו בכל אלו הפסולין דירעו כולן עד שיסתאבו, לא נזכר שום חילוק אם הפסולין היו חולין או קדשים. (וגם מלשון המשנה בסיפא נתערבו בחולין תמימים משמע דברישא איירי בחולין גם כן) ואי נימא דבחולין אין איסורן איסור למזבח, אם כן כשהיו הפסולין של חולין, אמאי לא יקרבו כולן, כיון דכשהן חולין מותרין החולין גם כן למזבח. וכי תימא דבהיו הפסולין חולין אסירי בלאו הכי משום חולין בעזרה, הרי אפשר להקדישן קדושת דמים, לפי מה שביאר המשנה למלך בפרק ב' מהלכות שחיטה דבקדושת דמים שהעלן למזבח, ליתא לאיסור חולין בעזרה, ואפילו אם נאמר דכל אלו הפסולין אסור להקדישן קדושת דמים, וכמו בבעל מום שלוקה משום בל תקדישו גם כשהקדישו לדמי נסכים כמבואר בתמורה (דף ז' ע"א), וברמב"ם ריש הלכות איסורי מזבח, הכי נמי בכל אלו הפסולין, דדין אחד להן כמו לבעל מום, כמו שכתב רש"י בחולין (דף פ' ע"ב) דבכל אלו הפסולין לוקה חמש כמו בבעל מום, והוא הדין לקדושת דמים דלקי עליי' כמו בבעל מום. אכתי קשה לדעת הרמב"ם שמבואר בדבריו בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ז' דבכל אלו הפסולין אין בהן החמש לאווין שבבעל מום, אלא דאם הקריבן לא ירצו. והכסף משנה כתב שם דגם איסורא לא ברירא לי' דאיכא להרמב"ם בכל הני פסולין לבד בעל מום. ואף על גב דגם לדברי הכסף משנה על כרחין דרק איסורי הלאווין שנאמרו בבעל מום ליתנייהו בכל אלו הפסולין, אבל איסורא בעלמא ודאי אית בהו, משום דגוף המיעוט שנתמעטו אלו הפסולין למזבח מקרא דמן הצאן וכו' יש במשמעו גם איסור למזבח, ומשום איסור זה אסורין למזבח גם להרמב"ם. והדבר מוכרח מהא דכל אלו הפסולין אסורין להעלותן גם לשם עצים, כמבואר בזבחים (דף ע"ז) ואי נימא דלית בהו שום איסור למזבח, אלא דאם הקריבו לא ירצו משום פסולן, הרי אין מקום לאוסרן לשם עצים, כיון דגם בהקרבתן לשם קרבן אין איסור בדבר. וודאי דאית בהו איסורא למזבח גם להכסף משנה, אלא דכוונתו דמשום אלו הלאווין אין בהן גם איסור, אבל איסורא דאורייתא אית בהו מזה המיעוט גופי'. אולם כיון דאין איסורן מטעם הלאווין שבבעל מום, אלא מטעם המיעוט שנתמעטו, הרי אין לאוסרן אלא בהקרבה [ואולי גם על השחיטה שייך איסור זה דכל מעשה הקרבן בכלל] אבל בנידון דידן לענין בל תקדישו ודאי דגם איסורא ליכא בהו, דכיון דאין בהן הלאווין שבבעל מום, אלא דאסירי מגוף המיעוט שנתמעטו, הרי אין במשמע איסור זה אלא איסור הקרבה לחודי', אבל איסור הקדישן הרי ודאי דאינו במשמע זה המיעוט, דאין איסורו מפורש אלא בבעל מום, וכיון דלהרמב"ם אין אלו הפסולין בכלל זה, אפילו לאיסור הלאו, הרי אין בהן גם איסור דבל תקדישו, דמהיכי תיתי. באופן דלהקדישו לדמיהן אין שום איסור לדעת הרמב"ם. ואם כן תשאר הקושיא שיקדישו לאלו הפסולין קדושת דמים ולא יהי' בהן גם איסור חולין בעזרה. ותו דגם לרש"י קשה דאף דלדידי' קאי באלו הפסולין גם בלאו דלא תקדישו כמו בבעל מום, ואסור להקדישן גם הקדש דמים, אכתי יכול להקדישן בקדושת בדק הבית, דלא אשכחן שיהא אסור אפילו בבעל מום, דאינו אסור אלא לדמי נסכים, אבל לבדק הבית לא אשכחן שיהא אסור. ומבואר בתוס' בבבא בתרא (דף פ"א) דגם קדשי בדק הבית אין בהן משום חולין בעזרה, הביאם המשנה למלך שם בהלכות שחיטה, ואם כן אכתי יהא אפשר להקדישן הקדש בדק הבית. ואי דכשהן חולין אין בהן איסור לגבוה למה ימותו כולן הרי אפשר להקדישן לבדק הבית ולהקריבן ולשקול את דמיהן. אשר על כן נראה בפשיטות, דכל אלו הפסולין גם כשהן חולין אסור להעלותן למזבח משום פסוליי', וכיון שהוכחנו מהסוגיות הנזכרות למעלה דאיסורי הדיוט שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל דין אחד להן עם כל אלו הפסולין, הרי ממילא הוא הדין לכל איסורי הדיוט, דאסירי למזבח כשהן של חולין, ואפילו היכא דאין בהן משום חולין בעזרה כיון דלא בציר איסוריי' מכל אלו הפסולין. ד) עוד נראה להוכיח כן מהא דבכל הני הרובע והנרבע וכו' בכולהו תנן בהו בזבחים (דף פ"ד) במשנה, דאם עלו ירדו, דאסורין להיות על המזבח וצריך להורידן. ואמאי, והרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, והוו חולין גמורין מדאורייתא, וכמו כן בנשחטו בפסול כמבואר בריש מעילה, וכמו שכתבו התוס' בקדושין (דף נ"ז) בשחיטת חוץ דמותרין גם באכילה, וכיון דכבר נעשו חולין, אמאי צריך להורידן מעל המזבח, לא יהא אלא כדבר איסור של חולין שאין איסור להעלותו למזבח, וכל שכן שאין להורידו. ונהי דלכתחלה אסור להעלותו, דזהו דין הפסול שיהא אסור בהעלאה, ואילולא איסור זה לא הי' עליו דין פסול, אבל בדיעבד אמאי ירדו. ומוכח דכל אלו הפסולין גם כשהן חולין יש איסור להעלותן למזבח ואם עלו ירדו. והוא הדין לאיסורי הדיוט שנתמעטו מקרא דממשקה ישראל, דכבר כתבנו שדין אחד להן ולכל אלו הפסולין. אולם לשיטת רש"י דבכל הפסולין לוקה משום חמש שמות כמו בעל מום, יש לדחות ראי' זו, דהרי הכא גלי רחמנא שעובר בלאו דבל תקריבו אף שכבר נפסל בשחיטתו, ויצא לחולין דבר תורה. (כמו שכתב רש"י בזבחים (דף קי"א ע"ב) בשחוטי חוץ] וכמו דיש איסור מגזרת הכתוב שלא להקריבו לכתחילה, אף שכבר יצא לחולין משחיטתו, הכי נמי צריך להורידו מגזרת הכתוב זה, כשכבר עלה. מיהו זהו דוקא כשנעשה חולין מחמת זה הפסול, דגלי בי' רחמנא דאסור למזבח, אבל רובע דעלמא כשהוא חולין, יש לומר דאין בו שום איסור למזבח, דומה למה שאמרו בירושלמי בזורק דם הפסח על החמץ, דגלי רחמנא דלקי על זריקתו אף שכבר נפסל בשחיטתו, וכתב המשנה למלך דבנפסל מחמת דבר אחר אינו לוקה דהא דגלי רחמנא דלוקה על הזריקה גם כשנפסל בשחיטתו, זהו רק כשפסולו מחמת זה האיסור של שחיטה על החמץ, אבל כשנפסל מחמת דבר אחר בשעת שחיטתו, אינו לוקה עוד על זריקתו, והכא נמי דכוותה, ואין ראי' מכאן שיש איסור לגבוה גם בחולין דעלמא. אבל להרמב"ם דאין לוקין על כל הפסולין לבד בעל מום, ואין בהן גם איסור לאו, כמו שביאר הכסף משנה שהבאתי לעיל, אף על גב דאיסורא