נאות יעקב נ

דמפרכסת שלה אסורה איך הקילו רבנן לעבור על דברי תורה, ומה גם בקום ועשה. ולא אשתמיטו להו הראשונים להשמיענו דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אסורה באמת המפרכסת גם על ידי שחיטה. והפליתי בסימן כ"ז התעורר על זה, ותירץ דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח). ואולם מלבד הדוחק שיש בתירוץ זה לבדות מלבנו דבר הדומה מה שלא נמצא בראשונים. אף גם זאת דעיקר סברת התוס' דיבמות הנ"ל, אינה מוסכמת מיתר הראשונים שנתנו טעמים אחרים לנאמנות עד אחד בעדות אשה. ועיין בנימוקי יוסף פרק האשה רבה שדחה סברת התוס' הנ"ל דעקירת דבר מן התורה בדבר הדומה. ועיין בחידושי הרשב"א (בדף פ"ט ע"ב) שם גבי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה, שתירץ גם התם לקושיתם מעקירת דבר מן התורה באופן אחר, ולא ניחא לי' בסברתם דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ומה נעני לכל הני ראשונים אשר על כן נראה ברור, דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מתרת את המפרכסת כשחיטה, ועל פי דברי הרשב"א (שבדף כ"ח) הדבר מוכרח וכנ"ל. וראיתי בברית אברהם שהעיר גם כן בזה, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, איך אכלינן מפרכסת של שחיטת עוף. ותירץ מילתא חדתא דבעוף אין מפרכסת כחי', וגם בשחט סימן אחד הוי כמתה. וכל זה כדי להחזיק בשיטתו דאין נחירה מתרת מפרכסת, וכזה כתב בספר העמק שאלה להגאון הנצי"ב מוואלאזין זצ"ל בשאילתא ו' אות ה' על פי דברי רש"י בחולין (דף כ') ככל דברי הברית אברהם, ודלא כהתוס' דחולין (דף פ"ד). ובמחילת כבוד גאונם אשתמיטא להו המשנה המפורשת דריש מס' טהרות, דעוף טמא אין שחיטתה מתירתה לבן נח, וכל זמן שמפרכסת אסור משום אבר מן החי, וכבר הארכנו בזה בסימן הקודם ליישב דברי התוס' דחולין. על כל פנים הדין דין אמת בלי פקפוק דגם בעוף מפרכסת כחי', והוכחתנו קמה ונצבה. שוב מצאתי בתפארת ישראל ריש מסכת טהרות בפירושו הארוך שהביא בשם הגאון רעק"א זצ"ל לדבר פשוט דנחירת העוף מתרת מפרכסת. ועל פי דברי הרשב"א הנ"ל הדבר מבואר. ב) ונראה לי להביא עוד ראי' דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, נחירתו מתרת את המפרכסת מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט). דהנה אם נאמר דנחירת העוף אינה מתרת את המפרכסת, וקאי עלה באיסור אבר מן החי עד שתמות, הרי דמה היוצא ממנה באותה שעה הוי דם מן החי, וקאי עלי' בלאו לר' חנינא בן גמליאל, ולדידן דלית לן לאו בדם מן החי, על כל פנים לא גרע מצירן ורוטבן וקיפן דקאי עליי' בעשה דוהטמאים כמו שכתבו האחרונים. ואם כן תקשה לן אותה סוגיא דנזיר (דף כ"ט) דפריך למאן דאמר לחנכו והא קאכיל נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וכבר כתבתי בשם המפרשים, דבאמת מעיקר אכילת נבלה לא קשה להו, דהרי מצי לאוכלה בחצי שיעור, לריש לקיש דקיימינן אליבי', דחצי שיעור מותר מן התורה, אלא דעיקר הקושיא הוי מה דלא הוזכר במשנה שום שינוי בסדר קרבן זה משארי קרבנות. ואי נימא דאין נחירה מתרת את המפרכסת, הרי אכתי תקשה למאי דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, כיון דמליקה זו דין נחירה עלה ודמה היוצא ממנה בשעה שמפרכסת דינו כדם מן החי, כיון דהנחירה לא התירתה, ואם כן אסור להזות כל זמן שמפרכסת, דכל איסורי הדיוט אסורין לגבוה, ויצטרך להמתין בהזאתה עד שתצא נפשה, ואם כן גם למאי דמשני, אכתי יהי' בזה שינוי משארי הזאות דהוו תיכף לאחר המליקה בשעת פרכוסה, ובהזאתה של זו צריך להמתין דוקא עד שתמות. וכי תימא דהכא לאחר מליקתה בשעת ההזאה אין מפרכסת שלה עוד כחי', דהא כי מזה מדמה כבר חתך המפרקת ורוב בשר דהוי כמתה גמורה ומטמא גם במשא כמבואר בראשונים, ואין בה עוד איסור אבר מן החי. אבל בזה עוד לא יונח לן לשיטת רש"י והריטב"א דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, אינו מולק המפרקת לאחר הסימנין. דהרי התוס' הקשו על תירוץ הש"ס, דאכתי קאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, וכן תירצו הרשב"א והרמב"ן בחידושיהם לחולין (בדף כ"ח), ותירוץ אחר לא מצאתי בדברי הראשונים לקושיא זו. וכיון דלמאן דאמר זה לא מליק אלא הסימנין לבדן, לשיטת רש"י והריטב"א, הרי מפרכסת שלה כחי', והוי על דמה דין אבר מן החי בשעת פרכוסה, ותשאר קושיתנו דיצטרך להמתין בהזאתה עד שתמות, ויהי' בזה שנוי משארי הזאות. אלא ודאי דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הנחירה היא כשחיטה ומוציאה מידי אבר מן החי. ולכאורא יש לדחות ראי' זו. דהכא אף שאסור הדם משום דם מן החי מותר להזותו למזבח, דהא דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה מקרא דממשקה ישראל, הרי אין איסור זה אלא במידי דהקרבה, אבל דבר איסור של חולין הרי אינו אסור למזבח משום שאינו ממשקה ישראל, אי לאו משום איסור חולין בעזרה, והכא דמדאורייתא חולין הן, אלא דסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא, הרי אין בו כלל איסורא דממשקה ישראל, וכן רצה לדחות רב אחד. ג) אולם באמת יש לשום לב להך איסורא דממשקה ישראל, אם הוא רק פסול בקרבן, וממילא יש איסור להקריבו, כמו כל הפסולין שמוזהר עליהן בחמש לאוין, כמו שכתב רש"י בחולין (דף פ') (ואפילו לדעת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות איסורי מזבח, ולפי מה שביאר שם הכסף משנה בדעתו. מכל מקום נראה דרק איסור לאו אין בו, אבל איסורא אית בהו גם להרמב"ם כמו שיבואר לקמן בדברינו איה"ש) אבל איסור זה הרי אינו אלא מאיסורי פסולי הקרבנות, ודבר איסור של חולין אין מקום לאוסרו בשביל זה למזבח, מלבד איסור חולין בעזרה. או דפירושא דממשקה ישראל הוא, דכל שהוא דבר איסור אסור להעלותו למזבח ה'. דקרא דממשקה ישראל מגלה לן דכל האיסורים כשם שאסורין להדיוט אסורין גם לגבוה, ומשום הכי כל דבר של איסור גם כשהוא של חולין יש בו איסור זה, ומלבד שהוא חולין בעזרה, אסור להעלותו למזבח גם משום איסורו. ונראה לי להביא ראי' כהך טעמא בתרא דכל דבר איסור גם כשהוא של חולין אסור למזבח גם משום איסורו. דהנה במנחות (דף ו') פריך הש"ס וטרפה מהכא נפקא (מקרא דמן הצאן) מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובתמורה (דף כ"ט) אמרינן כהאי גוונא ברובע ונרבע, מדאסר רחמנא רובע ונרבע לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאם לא כן תיפוק לן דאסירין לגבוה משום ממשקה ישראל, והכי אמרינן בחולין (דף קט"ו) בכלאים, מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, והכל מהך טעמא דממשקה ישראל. ומוכח דכל הני רובע ונרבע וכלאים וטרפה שנתמעטו מקראי לגבוה, דין אחד להם עם האיסור דממשקה ישראל. דאי הני אסירי טפי, הרי אזדו להו כל הני הוכחות שאמרו בגמ' דמותרין להדיוט מדצריך קרא לאוסרן לגבוה, דהרי אצטריכו הני מיעוטי דלגבוה כדי