נאות יעקב מט

סימן ז' בדין נחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ובדין ממשקה ישראל. בסימן הקודם הבאנו מה שכתב הפלתי לדבר פשוט, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה מיהא בעי, דאין נחירה זו מתרת את המפרכסת. וכתבנו להביא ראי' לזה מדברי התוס' בחולין (דף צ"א) שכתבו דבן נח מוזהר על הנחירה, ואפילו הכי אמרינן דלבני נח במיתה תליא, וכן כתב בספר ברית אברהם לדבר ברור כדברי הפלתי, וגם הביא ראי' מדברי התוס' דחולין הנ"ל. א) ואם שאיני כדאי להרים ראש נגד הגאונים הנ"ל, אבל האמת יורה דרכו דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אף היא מתרת המפרכסת כשחיטה, שלא כדעת הגאונים הנ"ל, ומדברי התוס' דחולין אין שום ראי', וכמו שיבואר. דהנה מרגניתא טבא מצאתי בעיקר דין נחירה זו בדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (דף כ"ח). דבהא דקאמר הש"ס התם ותיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה, כתב הרשב"א וזה לשונו, מדקאמר ותיהני לה סכין, משמע דגם למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה חתיכת הסימנין מיהא בעינן, שאלו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה, ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהיי' חלדה הגרמה ועיקור. עד כאן לשונו הצריך לעניננו. דבר חדש שמענו מדברי הרשב"א האלו בפירוש אין שחיטה לעוף מן התורה, דעיקר השחיטה הוי לכולי עלמא מן התורה גם בעוף, אלא דההלכות הפוסלות בשחיטה אין נוהגין בשחיטת העוף מן התורה, ומה שנקראת נחירה בפי הראשונים ז"ל היינו לפי שאין ההלכות הפוסלות בשחיטה נוהגין בה. וכיון דנחירה זו מדין שחיטה היא, הלא ודאי שמתרת את המפרכסת, דמה שאין פוסלין בה חמשה הלכות שחיטה, אין זה נוגע כלל להיתר מפרכסת. ומכיון דעיקרה דנחירת העוף שחיטה היא, מאיזה טעם נחלק בין שחיטת עוף לשחיטת בהמה בדין היתר מפרכסת, כיון דתרוויי' מדין שחיטה הוא וזה נראה ברור. ואם באנו לומר שהנחירה אינה מתרת את המפרכסת הי' לנו לומר דהנחירה מצוה אחרת היא שאינה מדין השחיטה. אבל לפי דברי הרשב"א בפירוש דין הנחירה אין מקום לזה כלל. ואם כן אין שום ראי' מדברי התוס' דחולין (דף צ"א) לנידון דידן, דהתם אף דבני נח מוזהרין על הנחירה, לפי דברי התוס', הרי אין לנחירה זו שום שייכות למצות שחיטה. אלא דאית לן שום דרשה שנצטוו בני נח על הנחירה להדיא (כמו שיבואר לפנינו אי"ה בסימן י"א מדרשת הפסיקתא) אבל זוהי מצוה אחרת ואין לה ענין למצות השחיטה ולכן אינה מתרת את המפרכסת, דלא אשכחן היתר למפרכסת בדין נחירה זו. מה שאין כן בנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דלדברי הרשב"א מצותה מצות שחיטה כמו שחיטת בהמה, אלא שאין פסולי שחיטה נוהגין בה, ודאי דהויא כשחיטה גם להיתר מפרכסת, כיון דמצותה מדין השחיטה היא. גם מדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש ביומא בפרק יום הכפורים שהבאנו בסימן הקודם שכתב דנחירת העוף כשרה על ידי נכרי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אף שהנכרי אינו בר זביחה. (דגם אם הרמ"ה דעתו כדעת התוס' דחולין דגם בן נח מוזהר על הנחירה, אכתי הוי אינו בר זביחה לעניו נחירת העוף לפי סברת הרשב"א, דהרי נחירתו שהוא מצווה עלי', אינה מדין שחיטה, ונחירת העוף לפי דברי הרשב"א, מדין שחיטה היא, ועל מין נחירה כזו הרי אין הנכרי מצווה, ועוד דלפי שיתבאר בדברינו בסימן י"א, הרי לאחר מתן תורה, אין בן נח מוזהר על נחירה גם להתוס', ותירצנו בזה מה שהקשו בהגהות מנבלה דאמר רחמנא או מכור לנכרי יעויין שם) אין ראי' שחולק על הרשב"א בעיקר הסברא דמצות הנחירה מדין השחיטה היא. דיש לומר דגם איהו סבירא לי' כטעמו של הרשב"א, ואפילו הכי כשר בה מי שאינו בר זביחה, דכשם שאין שארי ההלכות הפוסלות בשחיטה נוהגין בעוף, הכי נמי דאינו נוהג בו פסול זה דאינו בר זביחה, דמאי עדיף פסול זה משארי פסולי שחיטה. ונפלאתי לראות בספר מקור מים חיים בסימן כ"א שיצא לעשות מחלוקת בין הרשב"א והרמ"ה הנ"ל, ופשוט בעיניו דלהרשב"א, שהנחירה אף היא מדין שחיטה, פסולה על ידי נכרי. ואני תמה, דמאי שנא פסול זה משארי פסולי שחיטה דלא נהיגי בה. ואין לומר דלהרשב"א רק הפסולין דאתו מהלכה למשה מסיני הוא דלא גמירי בה, אבל פסול דאינו בר זביחה דאתי מקרא דוזבחת ואכלת, נהיג גם בנחירת העוף כיון דלהרשב"א שם שחיטה עלה. דזה אינו דאם כן נאמר גם פסול דרסה לינהוג בה, לפי מה שכתב הרשב"א עצמו בתורת הבית דפסול דרסה לאו מהלכה למשה מסיני הוא אלא מלישנא דקרא דאין ושחט אלא ומשך, וכי גמירי הלכתא אשארי, וכן כתב רש"י בחולין (דף כ"ז ע"א) בחד לישנא ואם כן לינהוג בה גם פסול דרסה, וזהו דבר שלא שמענו גם להרשב"א. (בקצת דפוסים לא נזכר פסול דרסה בדברי הרשב"א הנ"ל, וכשמנה הלכות שחיטה שאין נוהגין בעוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. הזכיר הלכות שהיי' חלדה, הגרמה ועיקור, והשמיט לפסול דרסה. ולפי הנ"ל הי' זה מדוקדק, לפי שדרסה דפסולו מקרא, ואינו הלל"מ נוהג באמת להרשב"א בנחירת העוף, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. אבל אין ספק שהוא טעות הדפוס, דלפי זה הרי תקשה הסוגיא דנזיר (דף כ"ט) דפריך והא קאכיל כהן נבלה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, ואי נימא דדרסה פוסלת בה גם למאן דאמר זה, הרי אכתי קאכיל נבלה דדרסה, דהרי מצות מליקה קוצץ ויורד. ואין לומר דסוגיא זו סברה כמאן דאמר מצות מליקה מוליך ומביא, ואין בה משום דרסה. חדא דלפי המתבאר בחולין (דף כ') ליכא למאן דאמר דמצות מליקה דוקא מוליך ומביא וקוצץ ויורד פסול בה, ואם כן כיון דבשארי מליקות כשר לכולי עלמא גם קיצץ ויורד, ליכא למימר דהכא ניבעי דוקא מוליך ומביא, דכבר כתבנו לעיל דיסוד קושית הש"ס מהא דקאכיל כהן נבלה, הוא מה שלא נזכר שום שינוי בקרבן זה מבשאר קרבן עוף, ואם כן אין לומר דגם לפי תירוץ הש"ס יהי' שנוי במליקתה שיצטרך להיות דוקא מוליך ומביא, מה שאינו בשארי קרבנות. ותו דהראשונים הקשו על תירוץ הש"ס דאכתי קאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת, ותירצו דסבר כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, ומבואר בחולין (דף כ') דלמאן דאמר מחזיר מוכרח דמצות מליקה קוצץ ויורד, ומוליך ומביא פסול בה, ואם כן למאן דאמר לחנכו דס"ל מחזיר סימנין אחורי העורף אי אפשר למליקה בלי דרסה ואין להאריך) ואם כן מוכח דגם פסולי דאתו מקראי לא פסלי בנחירת העוף גם להרשב"א, ומאי שנא פסול דאינו בר זביחה מפסול דרסה, וברור דאין לעשות בזה שום מחלוקת בין הרשב"א והרמ"ה. על כל פנים מדברי הרשב"א נמצינו למדין דנחירת העוף מתרת מפרכסת, אחרי דלדבריו נחירה זו שחיטה היא, ולפי טעם זה אין מדברי התוס' דחולין, שהם עיקר יסודו של הברית אברהם, שום ראי' להיפוך, וכמו שכתבנו. ונראה עוד דגם מצד עצמו קשה הדבר לאומרו, דאנן לפי מה דמצרכינן שחיטה לעוף מדרבנן, הרי מתירין אנו בעוף גם המפרכסת, וכיון דמדאורייתא שחיטה זו נחירה היא,