נאות יעקב ד

סימן א השוחט בשבת בעדים ובהתראה באופן שחייב מיתה מה דין שחיטתו. חולין (דף י"ד) במשנה השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ובגמרא מוקמינן לה בשוגג ואליבא דר' יהודא, ומשום דבמזיד אין לו בה היתר אכילה לעולם דהוי מעשה שבת. אבל עיקר השחיטה גם במזיד כשרה היא ומוציאה מידי נבלה. ועיין ביורה דעה סימן י"א בט"ז ס"ק ב' מה שכתב בדיוק לשון השו"ע, ופשוט נראה דגם כשחייב מיתה על שחיטתו משום שבת, שחיטה כשרה היא, דמה טעם יש בחיוב מיתה כדי לפסול שחיטתו, ולא מצאתי מי שיתעורר על זה. א) אולם יש לדון בזה טובא. חדא, דלדעת התוס' בחולין (דף י"ד) דמתניתין דהשוחט בשבת איירי בצינעא דוקא. אבל בשחט בפרהסיא, שחיטתו שחיטת מומר, אם כן היכא דחייב מיתה, ששחט בפני עדים, ולדעת כמה מהראשונים דלפרהסיא לא בעינן עשרה, וגם בשנים רואין אותו הוי פרהסיא, הרי בכגון זה ששחט בפני שני עדים, שחיטתו שחיטת מומר לחלל שבת בפרהסיא. אלא דאפילו לתירוץ הראשונים על קושית התוס' (בדף י"ד), דבאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה אין בה משום שחיטת מומר, דלאחר גמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, וכמו שכתב הר"ן. (והתירוץ הזה תפסו מפרשי השולחן ערוך עיקר, ידחו תירוץ הראשונים דבפעם אחת לא נעשה מומר, כמבואר בש"ך סימן ב' ס"ק י"ז) אם כן לכאורא הוא הדין דגם כשחייב מיתה, שחיטתו כשרה, אפילו הכי יש לומר דבאופן שחייב מיתה שאני. וטעמא דמילתא דבחולין (דף מ"א) אמרינן התרו בו וקבל עליו התראה מאי, אמר לי' התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ויתבאר לקמן מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, דלאו דוקא לענין זה שלא נאמר בו לצעורי קמכוון הוא דדינו כמומר משעת קבלת ההתראה, אלא דמשעה זו הוי מומר גמור לכל דבר. ואם כן זה שחייב מיתה על שחיטתו, אין לומר בו עוד דלאחר גמר שחיטתו הוא דנעשה מומר, שהרי בשעת שחיטתו כבר הוא מומר משעת קבלת ההתראה. וודאי דשבת דמי בזה לעבודה זרה, דכמו דבמעשה העברה עצמה עבודה זרה ושבת שוין הן, הכי נמי בפרט זה דהתיר עצמו למיתה, דאשכחן לי' בעבודה זרה, הוא הדין באיסור שבת דהוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה כיון דשקולין הן. והא דאמרינן בכתובות ובבבא קמא בטבח בשבת, דאי לאו דקים לי' בדרבה מיני' הוי מיחייב בארבעה וחמשה, מיתוקמא בשוגג אי במזיד ולא התרו בו, ופטור מטעם חייבי מיתות שוגגין, דאלו בהתרו בו וקבל עליו התראה, באופן שחייב מיתה, בלאו הכי לא משכחת לה לחיוב ארבעה וחמשה, כיון דשחיטתו נבלה. וידוקדק קצת לדברינו לשון המשנה, דתנן אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ולכאורה מאי אף על פי דנקט, דמשמע שיש מקום יותר לפסול שחיטתו בשעה שחייב מיתה, וטעמא מאי. ומצאתי בבכור שור שעמד בזה. ולדברינו דבמקום שחייב מיתה באמת שחיטתו פסולה, משים קבלת ההתראה, הדברים מדוקדקין. דבמזיד כשמתחייב בנפשו שחיטתו פסולה, אלא דמתניתין הא אוקמינן בשוגג ואשמועינן דאף על פי דבמזיד מתחייב בנפשו ואז שחיטתו פסולה, בשוגג שחיטתו כשרה, ולא אסרינן לשוגג משום לתא דמזיד. (ופשוט דבכי האי גוונא לא שייך קנסו שוגג אטו מזיד אף דמוקמינן מתניתין כר' יהודה דשמעינן לי' בעלמא דקניס שוגג אטו מזיד. דזה לא שייך אלא היכא דהאיסור דבמזיד הוא מחמת העברה שעבר, אבל הכא שהוא משום דכשמתחייב בנפשו שחיטתו שחיטת מומר אין שום מקום לקנס כזה). ואין להקשות דלפי זה מאי פריך (בדף ט"ו), ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודא היא, והא אף על פי שמתחייב בנפשו קתני, ומאי פריך והא על כרחין גם למאן דמקשה אין המשנה מתפרשת כצורתה, שמתחייב בנפשו ממש בעדים ובהתראה, דבכגון זה הרי שחיטתו שחיטת מומר. ובעל כרחך דגם לדידי' דמוקים למתניתין במזיד, מיתוקמא במזיד בלי התראה, ואף על פי שמתחייב בנפשו דקתני, היינו אף על פי שמתחייב מיתה אי הוי בהתראה. אם כן הכי נמי יש לאוקומי בשוגג, ולפרש אף על פי שמתחייב בנפשו אמזיד. דזה אינו דאי איירי מתניתין במזיד אף אם בלי התראה, יש לפרש שמתחייב בנפשו על חיוב כרת, (אלא דאז לא יתורץ הדקדוק דאף על פי שכתבנו) דגם כרת מקרי מתחייב בנפשו דהרי נקט יום הכפורים שאין בו אלא כרת ועיין פרש"י במתניתין. ומצאתי להגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל, בספרו מגן אבות במלאכת השוחט, שכתב ליישב דקדוק לשון המשנה דאף על פי שמתחייב בנפשו, על פי הגמרא (דדף מ"א) כמו שכתבנו, דבמקום שמתחייב בנפשו שחיטתו פסולה משום שחיטת מומר. והנאני שכוונתי לדעתו הרחבה. ב) אלא דעיקר יסוד דברינו, דהתיר עצמו למיתה, הוי מומר גמור לכל דבר, צריך ראי'. דכבר יש לומר דהא דאמרו (בדף מ"א) בהתיר עצמו למיתה דאין לך מומר גדול מזה, זהו רק לענין הסוגיא דהתם, שלא נאמר בו לצעורי קמכוון, כדאמרינן בישראל כשר, ולגבי פרט זה הוא דאין לך מומר גדול ממנו, אבל שיהא עליו דין מומר גמור לכל דבר, זה לא שמענו. ושמעתי רבים מפרשים באמת כן להא דאין לך מומר גדול מזה דרק לענין שלא נאמר בו לצעורי קמכוון אמרו כן וכן משמע מדברי הפרי חדש בסימן ד', וכן נראה מדברי התבואות שור שם. ולפלא על הגאון ר"מ בנעט שלא שם לב לזה.