נאות יעקב מח

דהוי כמתה חזינן דעיקר המליקה אינה אלא סימן אחד, דעל קושיא זו דוכי מתה עומד ומולק משני רבא באמת דסימן שני משום הבדלה, אם כן למה לו ללכת לקראת הוכחות ולהקשות על דברי רש"י, הרי מפורש בגמ' בדברי רבא עצמו דסימן שני הוי רק משום הבדלה. ותו דאם כן היתה כוונת קושיתו, הרי אין מקום לתירוצו וכנ"ל. וכן קשה במה דאמר התם עוד לענין שחוטי חוץ מר לא אמר הכי, ומני רב יוסף, היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ. ופירש"י דקאי בשחיטת עולת העוף בחוץ, והתוס' הקשו עליו דשחיטת עוף הוא בסימן אחד, וכתבו הראשונים ביישוב דעת רש"י דקדשים מחולין לא ילפינן. ולדברינו אכתי קשה דהרי גם בקדשים גופיי' במליקת פנים אין עיקר המליקה שבמקום שחיטה אלא סימן אחד, ואם כן מאיזה טעם נאמר דבחוץ אינו חייב בסימן אחד, ולמה לן הטעם דעביד מעשה חטאת העוף. אשר על כן הי' נראה לכאורה דצריך להך טעמא משום דרבא אמר הכל מודים, ובכלל זה אפילו מאן דסבירא לי' כר' אלעזר בר' שמעון דשהיי' פוסלת בסימן שני בעולת העוף דלדידי' גם סימן שני מעיקר המליקה, אפילו הכי מפסל בסימן אחד למטה וחייבין עליו בחוץ, משום דעביד מעשה חטאת העוף, ולדידי' הוא דצריך להך טעמא. ואם כן יהי' מוכרח דלר' אלעזר בר' שמעון הוי גם הסימן השני מעיקר המליקה. כא) אכן אין זה מוכרח. דהרי גם אם נתרץ כן לדברי הש"ס (בדף כ"ט) דצריך לטעמא דעביד מעשה חטאת העוף, כי היכי דתיתוקם אפילו לר' אלעזר בר' שמעון, ולדידן באמת חייב בסימן אחד בחוץ גם בלאו הך טעמא, אפילו לשיטת רש"י דקדשים מחולין לא ילפינן. הרי אכתי תקשה לן סוגית הש"ס (בדף מ' ע"ב) דמוקמינן התם למתניתין דהשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות בחטאת העוף דוקא, דבעולה לא מתוקמא כיון דבעי שני סימנין וכבר נאסרה בסימן אחד משום עבודה זרה ואידך מחתך בעפר ואינו חייב משום שחוטי חוץ. ומשום הכי נקטה מתניתין חטאת. וכתב רש"י דהא דאמרינן לעיל דגם אשחוטי חוץ חייב בסימן אחד, היינו דוקא כששחט גם את השני בעודה קדשים, אבל הכא דהסימן השני לא אשתחיט כלל הרי גם שחיטת קמא לאו שחיטה היא. וכן כתבו התוס' (בדף כ"ט). אולם זה ניחא בבהמה דבעי שני סימנין, אבל בעוף דגם מצד הכשר שחיטתה סגי בסימן אחד, מה לנו שהסימן השני לא נשחט כלל, דאי משום לתא דקדשים הרי עביד מעשה חטאת העוף, ואי מצד דיני השחיטה, הרי עוף שחיטתו בסימן אחד, ואם כן גם בעולת העוף משכחת לה לחיוב שלש חטאות, ולמה נקטה מתניתן חטאת. ועיין פירש"י (בדף מ' ע"ב) ד"ה מאי איריא שכתב דעולה לא מצי למינקט משום דעולת העוף בעי שני סימנין, ולהנ"ל הרי קשה. ומצאתי במהר"ם (בדף כ"ט) שהקשה כן. ותירץ דכיון דכל טעמא דחייב בעולת העוף בסימן אחד, הוא רק משום דעביד מעשה חטאת, משום הכי נקיט חטאת עצמו, וכן כתב שם בספר לב ארי'. אכן לדברינו דמה דנקט טעמא דעביד מעשה חטאת הוא רק לר' אלעזר בר' שמעון, אבל לרבנן גם בלאו הך טעמא חייב על סימן אחד בחוץ, כיון דעיקר המליקה גם בפנים הוי בסימן אחד. אם כן קשה למה נקט מתניתין דוקא חטאת, כיון דלדידן חייב אסימן אחד בחוץ גם בלאו טעמא דעביד מעשה חטאת. ואין עוד מקום לתירוץ המהר"ם. וודאי אין לומר דגם הך סתמא דהשוחט בשבת בחוץ אתיא כר' אלעזר בר' שמעון. והי' מקום לדחוק ולקיים גם לדידן תירוץ המהר"ם, דסוף סוף צריכין אנו לטעמא דעביד מעשה חטאת העוף גם לדידן, דהרי אם לא מלק בעולה אלא סימן אחד פסולה, ואי לאו דהי' פסולו בקודש והי' מטמא בבית הבליעה, הרי אז לא היתה נחשבת מליקת הסימן האחד למליקה לשום דבר, וכמו שכתבנו למעלה דכל שלא הועילה להוציא מידי נבלה, אין זו מליקה. אלא דפסול זה דמליקת סימן אחד, הוי פסולו בקודש ואינו מטמא בבית הבליעה, ומשום הכי הוא דחשיב מליקה בסימן אחד. והטעם דהוי פסולו בקודש הרי הוא משום שיש לו הכשר בחטאת העוף בסימן אחד, ואם כן שייך גם לדידן תירוץ המהר"ם דנקיט חטאת משום דסוף סוף לפי שכשר בחטאת בסימן אחד, חשוב מליקה בעולה לחייבו בחוץ. וכבר כתבנו ליישב באופן זה גם קושיתנו (בדף כ"ט), אלא דהתם דקיימינן כשמלק שני הסימנין אין מקום לזה וכמו שכתבנו לעיל, אבל הכא בשוחט לעבודה זרה, דהוי כלא נשחט כלל הסימן השני, אם כן כל מה דחשוב הסימן הראשון מליקה, הוא רק לפי שפסולו בקודש, ולכן צריכינן לטעמא דעביד מעשה חטאת העוף. אולם בזה לא יתיישב רק לפי פירוש התוס' בפסולו בקודש שהוא משום שיש לו הכשר במקום אחר, אבל לפירוש רש"י דפסולו בקודש היינו מה שנפסל בעזרה, הרי אין שום מקום לתירוץ זה. והרי רש"י עצמו כתב מפורש (בדף מ' ע"ב) ד"ה מאי איריא דבעולת העוף לא משכחת לה לדינא דמתניתן משום דעולה בעי שני סימנין, וקשה כנ"ל. באופן דהוכחתנו מהסוגיא (בדף כ"ט) דלר' אלעזר ב"ר שמעון הוי גם סימן שני מעיקר המליקה אינה הוכחה, ואם כן אין יסוד לקושיתנו (בדף כ' ע"ב) דיש לומר דגם לר' אלעזר ב"ר שמעון אין הסימן השני אלא משום הבדלה, אף דפסלה בי' שהיי', ולאביי הרי מוכרח כן והכי נמי לרבא. אולם גם מלבד זה יש ליישב קושיתנו. דיש לומר דלר' אלעזר ב"ר שמעון לא קשה כלל קושית אביי. דבחולין (דף כ"א) גבי כל הני דהותזו ראשיהן הוי כמתה אף שמפרכסת, איפלגו בגמ' אי דוקא בהותזו כל הסימנין הוי כמתה, או אפילו ברובן. חזינן דיש סברא לומר דטפי הוו כמתה בהותזו כולן מבהותזו רובן. ואפילו למאן דפליג התם וסבר דגם בהותזו רובן הוי כמתה, גם איהו מודה דבהותזו כולן עביד טפי מיתה. אלא דסבירא לי' דשמונה שרצים גם בהותזו רובן יש בו כדי להמית מיתה גמורה, אבל בעיקר הדבר דהותזו כולן עביד מיתה טפי, לא פליג כלל. והנה בברייתא שם איפלגו ר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן במליקת שני הסימנין בעולת העוף אי בעינן כולן או רובן. ור' אלעזר ב"ר שמעון סבירא לי' רובן דוקא ולא כולן. אם כן יש לומר דהא דאמרינן (בדף כ') ותקשה לך עולת העוף דגם בחד סימן הוי כמתה, זהו רק לרבנן דמולק את כולו, אבל לר' אלעזר ב"ר שמעון דאינו מולק אלא רובו, לא הוי כמתה כלל, דשאני מליקת רובו ממליקת כולו כדחזינן בהני דהותזו ראשיהן. ומשני רבא שפיר, התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, דלר' אלעזר ב"ר שמעון בלאו הכי לא קשה, וכנ"ל.