נאות יעקב מז

שני אינו אלא משום הבדלה, מכלל דלר' אלעזר בר' שמעון דפסלה שהיי' הוי גם סימן שני מעיקר המליקה, ואם כן תשאר לדידי' קושית אביי ותקשה לך עולת העוף. ומה שכתבנו שם ביישובו דלר' אלעזר בר' שמעון בלאו הכי לא קשה מעולת העוף דוכי מתה עומד ומולק, אחרי דעיקר הקושיא בנוי' על הא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וזהו רק לרבנן דבסימן אחד כבר יצאה מידי נבלה יעו"ש, הרי אין לזה עוד מקום לבתר שדחינו עיקר היסוד והתירוץ על דברי רש"י, דהכא לא שייך כלל עיקר הדין דישראל בטהורה מכרכסת אינה כחי'. וגם דמטעם זה דאינה כחי', לא אמרינן וכי מתה עומד ומולק. ועל כרחין דקושית הש"ס הוי משום דבמליקת המפרקת וסימן אחד הוי כמתה ממש וכמו שכתבו המפרשים, וזה קשה גם לר' אלעזר בר' שמעון, ואם כן מאי משני התם כדי לקיים בה מצות הבדלה והרי אכתי קשה לר' אלעזר בר' שמעון. אכן יש מקום לערער על עיקר ההנחה דמאן דפסיל שהיי' בסימן שני, טעמי' משום דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, דלפי זה מתניתין דריש פרק חטאת העוף דעולה שעשאה כמעשה חטאת, אינה מטמאה בבית הבליעה, אתיא לרבא דלא כר' אלעזר בר' שמעון. [וקצת קשה בהא דמפלפל הש"ס ריש פרק חטאת העוף אי מתניתין דריש פרקין אתיא כר' אלעזר בר' שמעון] ואם כן קשה לאביי התם דבין לרבנן ובין לר' אלעזר בר' שמעון שהיי' פסלה בסימן שני. ולפי הנ"ל הרי מוכרח דלאביי תרוויי' סבירי להו דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, ואם כן מתניתין דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה אמאן תרמיי'. ומוכרח דלאביי אין פסול שהיי' תלוי בדין עיקר המליקה, דהרי אפילו אי לא מטמא בבית הבליעה אחרי מליקת סימן אחד משום דכבר נגמרה מליקתו, אפילו הכי פסלה שהיי' בסי' שני, ואם כי לא ידענו טעם הדבר, אבל לאביי הרי הוא מוכרח. ומדאביי לרבנן, נשמע לרבא לר' אלעזר בר' שמעון, דאף דפסלה בי' שהיי' בסימן שני אין הכרח שהוא מעיקר המליקה. כ) אולם לכאורה נראה להוכיח דלרבא הוי סימן שני מעיקר המליקה לר' אלעזר בר' שמעון. דבחולין (דף כ"ט ע"ב) אמר רבא הכל מודים בשחט סימן אחד עכו"ם וכו' בעולת העוף נמי היכא דמלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה. ופירש רש"י אף על גב דבעולה לא הוי סוף מליקה עד גמר השני. וקשה טובא, דלמה לי' הכא לטעמא דעשה בה מעשה חטאת העוף, והרי רבא עצמו אמר לעיל סימן שני משום הבדלה, ועיקר המליקה שבמקום שחיטה הוי בסימן אחד, ואם כן גם בלי הך טעמא דעביד מעשה חטאת העוף, תיפוק לי' דבעולה גופה כבר עבד כל מעשה המליקה שהיא כשחיטה בסימן אחד, וודאי דיש בה כדי לפסול, אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, דהרי זהו סוף שחיטתה. ומצאתי בספר דבר אברהם לאחי הגאב"ד דעיר סמאלעוויטש שי' שהביא בשם חותנו הגאון האמתי ״הגדול״ זצ"ל הערה כזו אך באופן אחר. דהוא ז"ל הקשה מסוגיא זו על שטת רש"י (בדף כ') דעוף בסימן אחד הוי מתה גמורה, אם כן למה לי' הכא לטעמא דעביד מעשה חטאת העוף. ולא ידעתי למה לי' לדברי רש"י ולא הקשה מדברי רבא עצמו כפי קושיתי. וגם בתירוצו שם לא תתורץ קושיתי. דהוא תירץ לקושיתו, על פי מה שכתבתי לעיל בשמו בעיקר דברי רש"י, דמשום הכי הוי כמתה בסימן אחד, משום דבסימן אחד אינו מטמא בבית הבליעה, וכיון דאהני מליקתה, מפרכסת שלה אינה כחי' דהיו ישראל בטהורה, ולכן דינה כמתה. וטעמא דעולת העוף בסימן אחד אינו מטמא בבית הבליעה, הוא משום דהוי פסולו בקודש דהיינו מה שיש לו הכשר במקום אחר בחטאת העוף [באמת זהו לפירוש התוס' בפסולו בקודש, ולפירוש רש"י הוי פסולו בקודש כל שנפסל בעזרה והכא דקאי לישב שיטת רש"י לא יתכנו כלל הדברים]. ונמצא דעיקר הטעם דהוי כמתה בסימן אחד הוא משום שיש לו הכשר בחטאת העוף, ולכן נקיט להאי טעמא דעביד מעשה חטאת העוף ולא אמר בפשיטות דהוי כמתה, כיון דגם דמה דהוי כמתה הוא רק מהך טעמא, דבסימן אחד עשה מעשה חטאת העוף, ולכן נקט עיקר הטעם, עד כאן דבריו. והנה מלבד מה שדחינו לעיל עיקר ביאורו לדברי רש"י, הרי לפי קושיתי מדברי רבא עצמו, דעיקר המליקה שבמקום שחיטה הוא רק בסימן אחד, אין אנו צריכין כלל לטעמא דפסולו בקודש כמובן, והקושיא תשאר בתוקפה דאין שום צורך לטעמא דעביד מעשה חטאת העוף. ואין לומר דגם בזה צריכין אנו לטעמא דפסולו בקודש, דנהי דעיקר המליקה היא בסימן אחד, מכל מקום כיון דהקרבן מיהת פסול בסימן אחד, ואי לאו דהיה פסולו בקודש הי' מטמא בבית הבליעה, כדין כל דבר שאין פסולו בקודש. והרי כלל גדול הוא בידינו דכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה, מאיזה טעם שהוא, אינה שחיטה לשום דבר, והכי נמי במליקה. ואם כן מה מועיל לנו מה דעיקר המליקה בעולת העוף הוא בסימן אחד, כיון דמידי נבלה לא יצאה קודם שמלק גם את השני, אם כן אין עדיין דין מליקה על הסימן הראשון. ומשום הכי צריך לטעמא דעשה מעשה חטאת, כדי שיהא פסולו בקודש ולא תטמא מליקת סימן אחד בבית הבליעה, ואז הוא דיהי' דין מליקה על הסימן הראשון. דזה אינו, משום דכל זה יתכן כשלא מלק באמת אלא סימן אחד, דאז הוא דאנו צריכים לטעמא דפסולו בקודש, כי היכי דיהא עליו דין מליקה, אבל בגוונא דסוגיין דאיירי דמלק שני הסימנין, אלא דאנו דנין מתי ירדה עלה תורת מליקה כדי לפסול, בזה בודאי כיון דעיקר המליקה היא בסימן אחד, והסימן השני הוא רק משום הבדלה, ודאי שיש בידי הסימן האחד כדי לפסול, גם בלי טעמא דפסולו בקודש, וכמו למאן דאמר דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, דתחלת שחיטה הוי כל דיני שחיטה עלה, אף שאם לא הי' גומר כל שחיטתו לא היתה מוציאה מידי נבלה, הכי נמי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, כשמלק את הסימן הראשון, כיון דלרבא עצמו הוי עיקר דין מליקה רק על הסימן הראשון, ואין אנו צריכין לבקש טעמים על זה כיון דזוהי שחיטתה. דאף דבאם שלא הי' מולק יותר, היינו צריכין לטעמא דפסולו בקודש, ואי לאו הכי הי' מטמא בבית הבליעה, ולא הוי אז דין מליקה על הסימן שמלק. היינו דפסול זה שלא מלק את הסימן השני, אי לאו דפסולו בקודש, הי' מבטל את פעולת המליקה של הסימן הראשון. אבל השתא שמלק שני הסימנין ואין עוד פסול לפסול, הרי אין אנו צריכין לטעמא דמעשה חטאת קעביד, דהכא הוי ממילא דין מליקה על הסימן הראשון. ורק לפי קושית ״הגדול״ ז"ל מהא דבסימן אחד הוי כמתה, בזה יש מקום לתירוצו, כיון דמה דהוי כמתה הוא משום ההכשר שמוציא מידי נבלה, ובזה כיון שלא נגמר ההכשר אינה כמתה, ולא שייך לומר דאחר כך כשמלק גם את הסימן השני, איגלאי מילתא דהוי כמתה כבר ממליקת הסימן הראשון. אבל לפי קושיתי דעצם המליקה הוי רק סימן אחד, אין אנו צריכים לזה, משום דכשמלק את השני הרי נשאר שם מליקה רק על הראשון, וודאי דמהני לפסול אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובאמת איני מבין למדי כוונת הגדול ז"ל בקושיתו, דמה לנו דהוי כמתה בסימן אחד, כיון דמכל מקום מצות מליקה היא בשני סימנין, הרי אין דין מליקה אלא לבסוף למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ואם כוונתו דכיון