נאות יעקב מו

כאן לשונו. הרי שהעיר כקושיתנו. [חזינן לדעתי' מבוארת להדיא דאין איסור הטרפה משום מתה מקצתה בלי שחיטה, דהכא דכבר נשחטה ויצאה מידי נבלה, ואפילו הכי כתב דהוי אמינא לאסור משום טרפות וע"כ דאין איסור הטרפה נוגע כלל לאיסור מתה.] ולפי תירוצו נלמד ליישב גם קושיתנו מהסוגיא דנזיר, דלדבריו דהא דאין טרפות אוסרת אחר שחיטה, אין זה משום דין היתר השחיטה, אלא משום דכבר נפסק חיותה בשיעור כזה, עד שאין עוד מקום לטרפות אחריו, ופסיקת החיות הרי אחת היא על ידי נחירה כמו על ידי שחיטה, ואם כן אף שאין הנחירה מתרת מפרכסת, מכל מקום החיות כבר נפסקה בשיעור כזה שאין הטרפות אוסרתה עוד, ומיושבת הסוגיא דנזיר, דאין מקום לאסור משום טרפות דנשברה המפרקת לאחר מליקת הסימנין, גם באופן דמדאורייתא הוי על המליקה דין נחירה, שאינה מתרת המפרכסת, כסוגיין דנזיר, דמכל מקום כל שנמלקו הסימנין כבר פסקה חיותה ואין הטרפות אוסרתה עוד. אלא דלכאורה קשה על עיקר דברי הר"ן בהא דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה, שאין זה מצד דין היתר השחיטה, אלא משום פסיקות החיות. ולפי זה אמאי אין טרפות אוסרת בבן פקועה, דאף על גב דדינה כשחוטה, אבל פסיקות החיות הרי אין בה. ולא עדיפא ממפרכסת דהטרפות היתה אוסרתה, לדעת הר"ן, לולא הטעם דפסקה חיותה. אלא על כרחך דהא דאין טרפות לאחר שחיטה הוא משום היתר השחיטה, והכי נמי בבן פקועה דהשחיטה התירתה אין הטרפות אוסרתה עוד. ונראה פשוט דלא קשה מידי מבן פקיעה, דהתם הרי גם כשנמצאת שנטרפה לפני שחיטת אמה מותרת, כמו שהבאתי לעיל מה שכתב הר"ן ריש פרק בהמה המקשה, והתם ודאי אין זה מצד דין היתר השחיטה, דכבר נטרפה קודם שנשחטה. אלא העיקר דבבן פקועה אין היתרה מדיני היתר השחיטה, אלא מגזרת הכתיב דכל בבהמה תאכלו, דדרשינן דכל שנמצאת בבהמה תאכלו, יהי' נבלה או טרפה. ואם כן אין להקשות דנטרפה לאחר שחיטת אמה תיאסר, משום דלא נפסקה עדיין חיותה, דמי עדיפא נטרפה לאחר שחיטת אמה מנמצאת טרפה לפני שחיטתה, דכיון דהיתירה מגזרת הכתוב דכל בבהמה תאכלו, הרי מותרת בכל אופן בין נמצאת טרפה, בין נטרפה אחר כך, ולא איכפת לן תו מה דלא שייך בה פסיקות חיותא. אולם יש להתבונן בדברי הר"ן, אם כוונתו דמשום פסיקת החיות לחודה אין טרפות לאחר שחיטה, או דכוונתו שיהא זה כעין טעם לדין היתר השחיטה שלא יחול עוד איסור טרפות אחרי שנשחטה, אבל בפסיקות החיות לחודה במקום שאין דין היתר השחיטה לא אמרינן הכי. והביאני לידי ספק זה, מה שראיתי כיוצא בזה בדברי הרשב"א בתורת הבית דף כ"א (דפוס וויען) שכתב בטעם היתר מפרכסת מאיסור אבר מן החי, שהוא משום דנפסק חיותה על ידי פסיקת הסימנין, והתם הני ודאי דרק בצירוף דין ההיתר שעל ידי השחיטה הוא דאמרינן הכי, דהרי בנחירת הסימנין אינה יוצאה מידי אבר מן החי. והכי נמי יש לומר בטעמו של הר"ן על היתר הטרפות במפרכסת דמה שכתב שהוא משום פסיקות החיות, הוא גם כן בצירוף דין ההיתר הבא על ידי השחיטה, ואין לזה מקום בנחירה. ואם כי אין לנו למוד מפורש שהשחיטה תתיר את הטרפות בשעה שמפרכסת, הרי גם היתר אבר מן החי על ידי שחיטה בשעה שמפרכסת לא מצאנו מפורש, דכבר יש לומר דפעולת השחיטה היא רק שלא תיאסר משום נבלה כשתמות אחר כך, אבל שתהא מותרת גם בעודה מפרכסת שהיא כחי', מנלן. ומצאתי בפרי מגדים שעמד בזה. וזכורני ששמעתי ממורי שארי הגאון החסיד מאוה"ג ר' יוסף דובער זצ"ל שאמר בשם איזה ספר. דהיתר מפרכסת נפקא לן מלשון התורה דוזבחת ואכלת שמשמעותו דמיד כששחט מותר באכילה. וכעת מצאתי בתפארת ישראל בפירושו הארוך למס' טהרות פרק א' משנה ג' שגם הוא כתב כן. ואולי הכי נמי יש לומר לענין טרפות, דמשמעות הכתוב הוא, שתיכף לאחר ששחט יכול לאכול ממנה, בכל אופן ואפילו מדבר שעושה אותה טרפה. על כל פנים טעמו של הרשב"א בהיתר אבר מן החי בשעה שמפרכסת הרי ודאי דאינו אלא טעם נוסף לדין היתר השחיטה, יהי' מאיזה טעם. אבל לא דמחמת פסיקות החיות לחודה פקע ממנה איסור אבר מן החי. והכי נמי יש לומר בטעמו של הר"ן על היתר טרפות בשעה שמפרכסת, שהוא גם כן רק בגדר טעם נוסף לדין היתר השחיטה. ובכן אין זה ענין לפסיקות החיות שעל ידי נחירה ואין מקום ליישב הסוגיא דנזיר על פי דברי הר"ן הנ"ל. אולם גם אם נאמר דכוונת הר"ן היא שבצירוף דין היתר השחיטה הוא דאין טרפות אוסרת לאחר שנשחטה, יש לומר דהכי נמי בנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אף על גב דלא התירתה הנחירה מידי אבר מן החי ואסורה קודם שתמות, מכל מקום כיון דמהני הנחירה להוציאה מידי איסור נבלה שלא תיאסר עוד כשתמות הכי נמי מהני להוציאה מידי איסור טרפה כשתיטרף אחר כך, דעל כל פנים יש לדמות איסור טרפה לאיסור נבלה בפרט זה. ולא שאנו מתירין את הטרפה, משום דהמתה מותרת, ומשום דכל איסור הטרפה הוא דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, כמו שכתבנו בתחלה. הא לא אמרינן, משום דבאמת איסור הטרפה הוא איסור מצד עצמו מחמת החסרון, ואינו שייך כלל לאיסור הנבלה. אלא דאנן הכי אמרינן דכשם שהנחירה פועלת להוציא מידי נבלה, אף שאינה מוציאה מידי אבר מן החי, הכי נמי מיציאה מידי איסור טרפה, דטפי יש לדמות איסור טרפה לאיסור נבלה, מלדמותו לאיסור אבר מן החי, דבנבלה וטרפה בשניהם פועלת הנחירה שלא תבוא לכלל איסור, מה שאין כן באבר מן החי שהאיסור כבר בא לעולם, ומשום הכי אין הנחירה פועלת להתיר את האסור מכבר. [וקצת יש להעיר דלמאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, הרי גם באבר מן החי לא באה עדיין לכלל איסור כל זמן שלא נתלש האבר, ודמי בפרט זה לנבלה וטרפה, ואפילו הכי לא מהני בה נחירה להצילה גם מאיסור זה, והכי נמי נימא בטרפה, ומאי חזית לדמות טרפה לנבלה טפי מלאיסור אבר מן החי. אכן למה שכתב הפליתי דבשעה שמפרכסת לכולי עלמא לאברים עומדת משום דאז דרכה לחתוך ממנה אבר ובשר יש ליישב] ותו דהרמב"ם כתב דנבלה וטרפה מצטרפין לפי שהטרפה התחלת נבלה היא, ויש ללמוד דכמו דנחירה מוציאתה מידי איסור נבלה, הכי נמי מוציאתה מידי איסור טרפה. מיהו כל זה דברנו לפי הנחתנו על פי דברי התוס' דחולין (דף צ"א) דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה אינה מתרת מפרכסת. וכדעת הפלתי והברית אברהם. אכן לפי מה שיתבאר בסימן שלפנינו בראיות נכוחות דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הוי הנחירה כשחיטה להתיר מפרכסת, אין כאן קושיא כלל. ותו לא מידי. יט) ועתה עוד עלינו ליישב מה שהעירונו בתחלת דברינו על תירוצו של רבא (בדף כ') התם משום הבדלה, דלרבא עצמו דאוקי פלוגתיי' דר' אלעזר בר' שמעון ורבנן בזבחים (דף ס"ה) בשהיי' אי פסלה בסי' שני, ולדברי רש"י בטעמא דרבנן דלא פסלה שהיי', שהוא משום דסימן