נאות יעקב מה

כדמצרכינן לתרוויי' בזבחים בפרק חטאת העוף, עכ"ל. הרי הדבר מפורש שאין איסור הטרפה ענין כלל לאיסור המתה. גם התוס' שהקשו שם על פירוש רש"י, אינם מחולקים על עיקר הדבר, דטרפה אין איסורה משום קירוב מיתה, אלא דסבירא להו דגם בנבלה איכא חסרון, ומשום הכי איכא למילף קל וחומר מטרפה לגבי נבלה, אבל לכולי עלמא אין איסור הטרפה משום לתא דמיתה, אלא משום חסרונה. ורב אחד העירני שכן נראה מדברי התוס' שם בעמוד א' ד"ה השתא שכתבו ואף על גב דאסר רחמנא טרפה אצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיחסרא. (וקצת צריך עיון שנראו דבריהם כסותרים את עצמן, דהכא בקושיתם על פרש"י כתבו שיש ללמוד קל וחומר לנבלה מטרפה משום דמיתה נמי אין לך חסרון גדול מזה, ובעמוד א' כתבו דמטרפה אין ללמוד לנבלה) גם מדברי הר"ן בחידושיו שם נראה, דלפי הסלקא דעתך דטרפה היינו מסוכנת, הוי אמינא דהאיסור טרפה הוא משום לתא דמיתה, אבל לבסוף דמסיק דטרפה לאו היינו מסוכנת, אין איסור טרפה שייך כלל לקירוב מיתה, אלא דאיסורו מצד עצמו משום חסרון. ועיין בלב ארי' בישובו לקושית התוס' על פירש"י שדבריו מפורשין כמו שכתבתי בדעת הר"ן, וכן הדבר מתבאר מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח), בברייתא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת יעו"ש ויובאו לקמן בדברינו. ואם כן גם בגוונא דידן דהנחירה הועילה להוציאה מידי איסור נבלה, אכתי יש לאוסרה מחמת חסרון דטרפות שנעשה בשעת פרכוסה, כיון דאין איסור הטרפות משום לתא דמיתה, ועל הטרפות הרי אין לנו היתר מצד הנחירה. ומה שכתב רש"י בחולין (דף כ"ח ע"א) ד"ה לטהרה וזה לשונו, וטרפה מיהא הוי דמודה ר' יצחק שיש טרפה לעוף כדתנן אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה עכ"ל. פתח באיסור טרפה וסיים בנחירה ומאי שייטי', ולכאורה נראה כוונתו דלולא דין הנחירה והמתה מאלי' היתה מותרת, לא היה מקום לאיסור טרפה. והרי זה סתירה גלויה לדברינו. אכן באמת אין לפרש כן בכוונתו, דאם בא לתת טעם לאיסור הטרפה לפי שהמתה אסורה בעוף, למה לו להביא לאיסור זה בעוף מדין הנחירה, והרי מקרא מלא הוא, נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, הרי דהנבלה מפורשת בו לאיסור, ואם לזה כיוון למה לו להזכיר כאן כלל דין הנחירה. אלא דכוונתו אחרת לגמרי דאי לאו דהי' מוזהר על הנחירה, ובכל אופן שנהרג העוף הי' מותר באכילה, הרי לא הי' אז שום מקום לאיסור טרפה. דהרי עיקר פירושו של טרפה הוא, כשמתה על ידי הריגה, כמבואר ברמב"ם בפרק רביעי מהלכות מאכלות אסורות ובטור ריש הלכות טרפות, ואי דאופן אכילתה הוא על ידי הריגה, הרי כבר אין טרפה לעוף, דודאי אין לומר דטרפה שעל ידי הריגה שרי בה רחמנא, וטרפה דממילא אסורה, אחרי דעיקר הטרפה הוא כשנהרגה. וגם לאיסור הנבלה לא הי' אז שום פירוש, אחרי דכשמתה על ידי הריגה בכל אופן שהוא מותרת, איך נאמר דכשמתה מעצמה אסורה. לזה מפרש רש"י אפשרות דין הטרפה בעוף, משום דרק בנחירת הסימנין מותרת באכילה, אבל לאוכלה באופן אחר על ידי הריגה אסורה, ולכן יש מקום לאיסור הטרפות, כשנהרגה שלא על ידי הסימנין. וזהו שסיים ואין כשר בו אלא נחירה אבל הריגה בעלמא לא. באופן דממה דהמתה מותרת אין סתירה כלל לאיסור הטרפה וכנ"ל, אלא דאי שרי גם על ידי הריגה, אז אין עוד מקום לאיסור הטרפות, דהרי שרי רחמנא טרפתו להדיא. אבל בגוונא דידן היכא דעביד נחירה בעוף, אז הרי אם נאמר דהטרפות אוסרתה באמת לא יהיה רשאי לאוכלה על ידי הריגה אפילו לאחר הנחירה, אלא יהי' צריך להמתין עד שתצא נפשה, וממה שמותרת כשתמות מאלי' אין מזה סתירה לאיסור הטרפות. ומה שכתב הר"ן ריש פרק בהמה המקשה בבן פקועה, וזה לשונו, ואינו נאסר משום טרפות כל זמן שהוא במעי אמו דאפילו מת ניתר. אין כוונתו, דלפי שהמת מותר אין עוד מקום לאיסור הטרפות, אלא דבא לומר דהיתר הבן פקועה אינו מצד דשחיטת אמו הועילה לו שיהא דינו כמו שנשחט הוא עצמו. באופן דכשנמצא טרפה שאינו ניתר באכילה בשחיטת עצמו, לא תיהני לי' גם שחיטת אמו. אלא דהכא עיקר ההיתר הוא מגזרת הכתוב דכל אשר בבהמה תאכלו, דמיניה דרשינן להתיר העובר הנמצא במעי אמו בכל אופן שהוא, ולא אתינן עלה מחמת דין היתר השחיטה, ולהכי גם הטרפה מותרת. ועל זה מביא ראי' שהרי גם נמצא מת מותר, ואיה מצאנו שחיטה שמתרת את המתה, אלא דהכא לאו מצד דיני היתר השחיטה אתינן עלה, אלא דרחמנא התירה לאוכלו בכל אופן שימצא במעי אמו, יהי' טרפה או נבלה, דהרי גם חלבו וגידו שרינן מהאי טעמא דהיתירו הוא מגזרת הכתוב, כמו שיבואר לקמן בדברינו. יח) ואם כן אחרי שנתבאר דאיסור הטרפה יש לו מקום גם היכא דהמתה מותרת הלא תשוב קושיתנו להראשונים החולקים על רש"י מהסוגיא דנזיר הנ"ל. ונראה לי לתרץ, דלכאורה קשה כיון שאיסור הטרפה הוא מחמת חסרון ואסורה אפילו במקום שהמתה מותרת, הרי תקשה לן דתיאסר משום טרפה גם אחר שחיטה, כל שנטרפה בעודה מפרכסת, שהיא כחי' לכל דברי', דמהיתר השחיטה אין ללמוד אלא שמוציאה מידי נבלה, ואין המיתה אוסרתה עוד, אבל להוציאה גם מידי טרפה בזמן שמפרכסת, שאיסורו מחמת חסרון, מנלן, כיון דמטעם דהמתה מותרת אין להתיר את הטרפה וכנ"ל. וגם ממה שהתירה התורה מפרכסת לאכילה תיכף כשנשחטה, אין ראי' דרשאי לאוכלה גם כשנטרפה, דהיתר האכילה הרי איכא לאוקומי בדבר שאינו עושה אותה טרפה, ומותרת משום אבר מן החי. וב"ה מצאתי בחידושי הר"ן בחולין (דף כ"ח) בברייתא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת שהעיר בזה. וזה לשונו, דודאי האי תנא בבבא דשחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה, אתא לאשמועינן דאף על פי שנולד בה טרפות שיצא נשמתה כיון שכבר נשחט בה שיעור שחיטה כשרה. שלא תאמר כיון דקיימא לן דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי') כל כשנולדו בה סימני טרפה קודם יציאת הנשמה אסירה, דכי נפקא חיותא בטרפה קא נפקא, וקא משמע לן דליתא, דעיקר חיותא בשיעור שחיטה קא נפיק. עד *) לכאורה יש להעיר על דבריו דהוא עצמו בחידושיו לחולין (דף פ"ד) ובשבועות (דף י"א) דעתו דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. אולם יש לומר דלענין טרפות דתלוי בחיות שאני, דהא דאינה כחי', היינו שאין עלי' דין חי'. אבל טרפות אינו נוגע להדין, אלא לעצם החיות. כמו שכתבו התוס' כהאי גוונא בבבא קמא ריש פרק שיר שנגח את הפרה, דלטרפות לא מהני מה דעובר ירך אמו. דטרפות תלוי בעצם החיות, ומה שמצד הדין עובר ירך אמו, לא מהני זה לאוסרה משום טרפה. הכי נמי יש לומר בהיפוך, דבמה דמצד הדין אינה כחי' לא מהני להכשיר משום טרפה, דתלוי בעצם החיות. ומפרכסת כחי' כעצם. ויש ליישב עוד לפי מה שהעירותי למעלה דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוי בגדר יצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, כההיא דחזקיה בחולין (דף קכ"א). והוי אמינא דכדי לאסור משום טרפה, סגי במה דלא הוי כמתה, ועל זה תירץ הר"ן דכל דפסקה חיותה בשיעור דנפק על ידי שחיטה, תו לא מיטרפא.