נאות יעקב מד

דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, אין הנחירה מתרת את המפרכסת. ובספר ברית אברהם חלק יורה דעה סימן כ"ו מצאתי שכתב בפשיטות דלמאן דאמר זה אין הנחירה מתרת את המפרכסת. גם הביא יסוד לדבריו מדברי התוס' דחולין הנ"ל (ועל הראי' מדברי התוס' יש לפקפק דהרי רב חילה דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מהנחירה שנאמרה לבני נח, לדעת התוס', דנחירת העוף הרי מוציאה מאיסור נבלה, דאיתי' בנבלת העוף, והנחירה לבן נח, הרי אינה מתרת מאיסור נבלה שאין בני נח מוזהרין עליו כלל ויש ליישב). וקצת ראי' יש לזה גם ממה שכתב הרא"ש בפרק יום הכפורים בשם הרמ"ה דנחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כשרה גם על ידי נכרי, אף דאין הנכרי מוזהר בנחירה לדעת רוב הראשונים שלא כהתוס' דחולין. (וביותר לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בסימן י"א דגם להתוס' רק קודם מתן תורה היו בני נח מוזהרין על הנחירה, ולאחר מתן תורה הוי דין נחירה זו ככל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח). הרי דאין בנחירה זו סרך שחיטה, מדלא בעינן בה מי שמוזהר על הנחירה ועיין בתפארת ישראל בפירושו הארוך למס' טהרות פרק א' משנה ג'. על כל פנים נראה דעתם דלמאן דאמר זה אין הנחירה מתרת את המפרכסת. ולפי זה הי' נראה דאם אירע טריפות בעוף בין נחירה למיתה בשעת הפרכוס, דלמאן דאמר יש טרפות לחצי חיות יש מקום לאוסרה אז, כיון דהמפרכסת כחי' לכל דברי', והנחירה לא התירתה, כי היכי דלא תאסור עוד הטרפות אחרי', כמו שחיטה שמתרת את המפרכסת. ואם כן תקשה לן במה דמשני הש"ס שם בנזיר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והתוס' הקשו דאכתי קאכיל כהן טרפה משבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחולין (דף כ"ח). והשתא אי נימא כהראשונים דלמאן דאמר מחזיר, מולק המפרקת לאחר הסימנין, הרי אכתי תשאר הקושיא דקאכל כהן טרפה דשבירת המפרקת לאחר הסימנין בשעת פרכוסה, כיון דמליקה זו מדאורייתא דין נחירה עלה, שאינה מתרת את המפרכסת, אם כן מדאורייתא נאסרת משום טרפות באותה שעה. וריש לקיש דסבירא לי' הכא כדי לחנכו במצות, איהו סבירא לי' דיש טרפות לחצי חיות, כמבואר בחולין (דף ל"ב) וכן הוא להלכה כמו שכתבו הראשונים ז"ל. ואם כן תשאר קושית התוס' דקאכיל כהן טרפה. ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל דהמפרקת אינה מעיקר המליקה, ולפיכך יכול למולקה גם לאחר מיתה, ולא אמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, דהוי כמו סימן שני שבעולת העוף. ואם כן לכאורה פשוט ניחא דהרי יכול להמתין בחתיכת מפרקתה של זו עד לאחר גמר הפרכוס, ולא תיטרף עוד. זה אינו, חדא דכבר כתבנו דלדעת הראשונים דלמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף חותך המפרקת לאחר הסימנין, נראה דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, ודעתם בזה כדעת התוס' בזבחים (דף ל') ואם כן לדידהו שייך גם במפרקת הך טעמא דוכי מתה עומד ומולק. ועוד מטעם אחר אי אפשר לומר כן, דעל קושית הש"ס דקאכיל כהן נבלה, הקשו המפרשים דלריש לקיש עצמו דחצי שיעור מותר מן התורה, הרי יכלו לאוכלה בחצי שיעור, דאכילת קדשים לא בעי שיעור, ותירצו דקושית הש"ס הוי, מה שלא נזכר במשנה שום חילוק ושינוי בסדר קרבן זה, משאר קרבן עוף של נזיר. וכיון דזהו עיקר הקושיא, הרי אי אפשר לומר דגם לפי תירוץ הש"ס צריך לעשות שינוי בקרבן עוף זה ולהמתין בחתיכת מפרקתו עד שימות, דאם כן לא תירץ כלום. וכיון דזהו יסוד מוסד דאין שום שינוי בקרבן זה משארי קרבנות, הרי תשאר קושיתנו דקאכיל כהן טרפה דשבירת המפרקת בשעת פרכוסה. טז) ובהשקפה ראשונה הי' נראה לתרץ קושיא זו, דנראה מסברא דכל האיסור של טרפה, הוא משום דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה. דמשום הכי שאלו במשנה ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה. ולכאורה מאי שנא איסור טרפה משארי איסורין, ואטו שור הנסקל שאסור באכילה לא תועיל שחיטתו לטהרו מידי נבלה ולמה שאלו בטרפה דוקא, עד שהצריכו לזה קרא דמן הבהמה. אלא דטרפה שאני דהוי כמתה מקצתה בלי שחיטה, והוי אמינא דכל שמתה מקצתה בלי שחיטה אין השחיטה מועלת לה עוד כלל אחרי דלזה המקצת אין השחיטה מועלת ואין שחיטה לחצאין. ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הא דיש טרפות בעוף, הוא משום דבעי נחירה ונבלתה אסורה, משום הכי יש מקום לאסור טרפתה, דהוי כמתה מקצתה מאלי' בלי נחירה. אבל אם גם מתה גמורה בלי שחיטה ובלי נחירה היתה מותרת, לא הי' אז, לכאורה, שום מקום לאיסור הטרפות. וזה לשון הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז', זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחלת נבלה היא. הרי דאיסור הטרפה משום לתא דנבלה הוא. אשר על כן נראה, דבמקום דאין המיתה אוסרת לא שייך כלל איסור טרפה. ולפי זה מיושבת קושיתנו בטוב, דאף שאין הנחירה מתרת את המפרכסת, מכל מקום אין טרפות אוסרתה לאחר הנחירה, דזו שכבר נתנחרה הרי המיתה לא תאסרנה עוד, ואם כן נהי דלא הותרה עוד קודם שתמות, מכל מקום לא תיאסר עוד משום טרפות אחרי דגם במיתתה תהא מותרת, ובמקום שאין המיתה אוסרת, אין מקום לאיסור טרפה. ולא דמי לנטרפה בין סימן לסימן, דהתם כשתמות בלי שחיטת הסימן השני הוי נבלה, וכשנטרפה הוי מתה מקצתה בסימן אחד, אבל הכא שאינה חסרה עוד שום הכשר, ובמיתתה מותרת, הרי אין מקום לאיסור טרפה כלל. כן היה נראה לכאורה. יז) אבל באמת אין הדבר כן, דאין איסור טרפה תלוי כלל באיסור נבלה, דהטרפה איסורה הוא משים החסרון שנעשה בה, וגם במקום שהמתה מותרת יש לאסור משום טרפה. וראי' לזה דבזבחים (דף ע') אמרינן אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טרפה ויחול על איסור חלב, ועביד שם הש"ס צריכותא מטרפה לנבלה דאי כתב רחמנא בטרפה לא הוי ידעינן נבלה מיני', משום דטרפה אסורה מחיים, הרי שיש מקום לאיסור טרפה לחול גם במקום דאיסור נבלה לא חייל. ואין לדחות דהתם שאני, דעיקר האיסור יש לנו גם בנבלה גם בטרפה, אלא דאנו דנין על פרט אחד מחלותם. דאין בזה כלום, משום דסוף סוף הסברא אחת היא, דהרי חזינן דאף דאין על חלבה איסור נבלה במיתת כ לה אפילו הכי הוי על חלבה איסור טרפה, שאיסורו רק משים מתה מקצתה, ואיך יהא חמור מתה מקצתה ממיתת כולה. אלא ודאי כמו שכתבנו, דאין האיסור טרפה תלוי כלל באיסור נבלה, דאיסורו מחמת החסרון ולפיכך אסור גם במקום שהמתה מותרת. וידעתי שיש לדחות דהתם גם אי לאו ריבוייא דקרא, הוי על החלב גם איסור נבלה גם איסור טרפה דמתלו תלו וקאו כדאמרינן ביבמות (דף ל"ב). ומה גם להראשונים דלאיסורא גרידא איסור חל על איסור, אלא דאי לאו קרא דכל חלב לא הוי לקי עליי', מה שאין כן בנידון דידן דליתי' כלל לאיסור נבלה. אלא שהדבר מפורש בדברי רש"י כמו שכתבנו. דבחולין (דף ל"ז ע"ב) בד"ה מכלל כתב רש"י וזה לשונו, ומקל וחומר דטרפה דאמרינן ומה מחיים כו' לא מצינן למילף לגבי נבלה דאיסור נבלה חייל על איסור חלב דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא, אלא משום חסרון