נאות יעקב מג

ואין שום סתירה לדברינו מסוגיא זו, ולפלא על הגאון הרש"ש שהונח לו לפרש דברי הגמ' על המפרקת. ובמנחת חינוך בדיני מליקה ראיתי שכתב לדבר פשוט דבין המפרקת והסימנין פסלה שהיי', ומוכח לה מסוגיין דזבחים (דף ס"ה) דבסימן שני נחלקו אי פסלה שהיי' לפי שהוא משום הבדלה, אבל בעיקר דין שהיי' לית מאן דפליג דפסלה במליקה. ולא דק, דדין שהיי' במליקה הוא רק במליקת הסימנין שדין שחיטה עליהם, אבל בהמפרקת לא מצאנו כלל, שיהא דין פסולי שחיטה נוהג בה, וכששהה לפני מליקת הסימנין לאחר שמלק המפרקת, אין בזה משום שהיי'. ורק לסברת הרא"ה, שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ') דשהיי' דפסלה במליקה הוא משום דהוי הפסק והוי כמולק את הטרפה דלדידן הוי נבלה, באופן דלדבריו השהיי' שבמליקה אין זה כלל מפסולי שחיטה, אלא דמסברא בעלמא מפסקת את הצירוף, וממילא הוי נבלה במליקה. ולפי זה יש לומר, דגם אם אין המפרקת מעיקר המליקה, מכל מקום הרי נטרפה משבירת רוב המפרקת, ולענין הפסק דמסברא הרי גם במפרקת מפסקת השהיי' את הצירוף דהסברא הרי אחת היא במפרקת כמו בסימנין, והוי כמולק את הטרפה. אבל בעיקר סברת הרא"ה יש לעיין הרבה ואינה מוסכמת מרוב הראשונים כמו שיתבאר לקמן בדברינו איה"ש בסימן י"ז. ואין כאן מקומו להאריך. יד) ואחרי שנתבאר לנו דשם מליקה הוא רק מליקת הסימנין הרי יתפרשו לנו דברי רש"י בפשיטות, דלפי זה כשנאמר בתורה ״ומלק ממול ערפו״ ומלק, פירושו מליקת הסימנין ו״ממול ערפו״ הוא רק הגבלת מקום למצוה זו דומלק, שהיא מליקת הסימנין. אלא שנחלקו בפירוש הגבלה זו דלמאן דאמר מחזיר פירושו שיחזיר את הסימנין אל מול העורף ושם ימלקם. ולדידן דמולק המפרקת לפני הסימנין, פירושו שיבוא לעשות המליקה דרך מול העורף שיחתוך תחלה את מול העורף ואחר כך יעשה המליקה שהיא מליקת הסימנין, שזוהי מצות ומלק. ואם כן לשני הפירושים דממול ערפו אין מקום למליקת המפרקת לאחר הסימנין. דלמאן דאמר מחזיר דוקא, הרי ודאי אין שום זכר בתורה למליקת המפרקת, אחרי דממול ערפו הוא רק פירוש להמצוה דומלק שתהי' ממול העורף, ומליקת העורף עצמו לא נזכר כאן כלל. אלא אפילו לדידן דחותך המפרקת לפני הסימנין, מכל מקום הרי גם לדידן, ממול ערפו פירושו שבאופן זה יעשה המצוה דומלק, לאחר שיחתוך מול העורף, דהיינו שממול ערפו יבא אל המליקה. ואם כן גם לדידן אין לנו מקרא מפורש על מליקת המפרקת אלא לענין זה שדרך המפרקת יבא לעשות המליקה, שהיא מליקת הסימנין, אבל אם כבר מלק הסימנין שלא בדרך הזה אין לנו ראי' שיהא שום מצוה בחתיכת המפרקת מצד עצמה, דעיקר מציתה המפורשת הוא שיעשה המליקה דרך עלי'. וקרוב הדבר דלדידן דפסולה כשלא מלק המפרקת, לא יועיל כלל מה שימלוק המפרקת לאחר שכבר הקדים ומלק הסימנין לפני המפרקת, דעיקר מצות המפרקת היא רק שדרך עלי' יעשה המליקה, וכשלא עשה כן מליקתו פסולה. ולכן גם למאן דאמר אף מחזיר, דלדידי' ממול ערפו סובל שני הפירושים הנ"ל, אין שום מקום למליקת המפרקת לאחר הסימנין, ודברי רש"י נראים מבוררים ומבוארים בשני הלשונות. דאיך שנפרש למצוה זו דממול ערפו, אינו אלא הגבלת מקום למליקת הסימנין וכנ"ל, ואין מקום למליקתה לאחר מליקת הסימנין. והא דמולק את הרוב בשר לדידן אחר הסימנין, היינו כיון דהתורה ציותה שיחתוך את כל הנמצא ממול העורף לפני מליקת הסימנין, והרוב בשר הא אי אפשר למולקו לפני הסימנין, כדפרכינן וכי מתה עומד ומולק, בעל כרחין דכוונת התורה היתה דמה שאי אפשר למלוק מהנמצא ממול העורף לפני הסימנין, ימלוק לאחר הסימנין, כיון דמצות התורה היתה למלוק את כל הנמצא ממול ערפו, אבל מה שאפשר למלוק ממנה לפני הסימנין, זו היא דוקא מצותה, ולאחר הסימנין אין עוד מצוה למולקו. ודברי רש"י עולים כהוגן בשני הלשונות. עד שיש להתפלא על הראשונים החולקים על רש"י מאי טעמיי', ואיך מפרשי אינהו לקרא דומלק. לכל הפחות למאן דאמר מחזיר דוקא, לפי ההנחה דשם מליקה הוא רק מליקת הסימנין. ואולם מדברי התוס' בזבחים (דף ל' ע"א) בסופו, נראה דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, דהתוס' הקשו שם דבחטאת העוף דהכשרו בסימן אחד ליכא שני מתירין ותירצו דאיכא שני מתירין כגון מפרקת וסימן אחד. וכיון דשייך פגול במפרקת הרי ודאי דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, דאם לא כן איך מפגלת והלא פגול לא הוי אלא או במליקה או בהזאה, ובשארי עבודות שבקרבן עוף הרי אין בהן פגול. וגדולה מזו כתב רש"י בבבא קמא (דף ע"ב ע"א), דלמאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף, לא מהני מחשבת פגול שבתחלת שחיטה (ועיין בספר תפארת יעקב על מס' חולין (בדף כ"ט ע"ב) שכתב לדבר פשיט דאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מיפגלא בתחלת שחיטה. ואשתמיטו לי' דברי רש"י הנ"ל) וכל שכן דלא מהני מחשבת פגול בחתיכת המפרקת, אי נימא דאינה מעיקר המליקה. ונראה דעת התוס' דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה, ויש לומר דכן הוא גם דעת הראשונים החולקים על רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין. וזהו באמת טעם מחלקותם. אבל קשה לפי זה מהגמ' דזבחים (דף ס"ה) כמו שהעירותי למעלה. ודוחק לומר, דכל הני ראשונים החולקים על רש"י דעתם כדעת הבעל המאור בסוף פרק קמא דחולין. דבעולה אין צריך רוב בשר כלל לאחר הסימנין, ולכן יש במליקתה משום שהיי', ואין ראי' דהמפרקת עצמה אינה מעיקר המליקה דזה דחוק. ועוד דהרמב"ן החולק מפורש על שיטת הבעל המאור, ומצריך מליקת רוב בשר גם בעולה, כמבואר להדיא בחידושיו לחולין (בדף כ"א), היא חולק גם על דעת רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין, כמבואר בחידושיו (בדף כ"ח), כמו שהבאנו דבריו לעיל, ואם כן תקשה לדידי' הסוגיא דזבחים הנ"ל, גם הרשב"א חולק על רש"י במליקת המפרקת כמו שנראה מדבריו (בדף כ"א) גבי הותזו ראשיהן, שכתב דלכולי עלמא מולק המפרקת והרוב בשר לאחר הסימנין, והרי זהו למאן דאמר מחזיר, ושם באותו דבור מפורשת דעתו דגם בעולה צריך רוב בשר לאחר הסימנין ודלא כדעת הבעל המאור, ואם כן תקשה לדידהו הסוגיא דזבחים הנ"ל, וקשה לומר כן בטעם מחלוקתם. ורק בדעת התוס' דזבחים (דף ל') כי היכי דלא תקשה לדידהו הגמ' דזבחים, נוכל לומר שדעתם כדעת הבעל המאור. טו) ולכאורה קשה לי לשיטת הראשונים החולקים על רש"י, מהא דבנזיר (דף כ"ט) פריך הש"ס למאן דאמר לחנכו הא קאכיל כהן נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. והנה למאן דאמר זה דאין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה מיהת בעי כמבואר בראשונים. הרי יש להסתפק מה יהי' משפט נחירה זו לענין היתר מפרכסת, דלא מצינו היתר מפרכסת אלא על ידי שחיטה, אבל בנחירה הרי לא מצאנו היתר זה. ואין לנו שתתיר את המפרכסת. ומדברי התוס' בחולין (דף צ"א) שכתבו בחד תירוצא דבן נח מוזהר על הנחירה, הרי מוכח דנחירה אינה מתרת את המפרכסת, דבן נח אסור במפרכסת לולא הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אף על פי שמוזהר על הנחירה. ולכאורה הוא הדין למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאין הנחירה מתרת את המפרכסת, ומצאתי בפליתי סימן כ"ז, הדבר פשוט בעיניו בלי ראי' דלמאן