נאות יעקב מב

פוסלת בסימן שני דלדידי' אין על הסימן השני דין מליקה, אבל למאן דאמר דשהיי' פוסלת בסימן שני, הרי נראה לפי טעמו של רש"י דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, וכמו שכתבנו לעיל. ואם כן למ"ד זה שייך בו גם טעמא דוכי מתה עומד ומולק. ולפי זה היה מקום לומר דאין כוונת הש"ס דבחתיכת רוב בשר עצמו איכא פסול שהיי', אלא דלמאן דאמר דשהיי' פסלה בסימן שני משום דגם סימן שני הוי מעיקר המליקה, אם כן פסול לדידי' כשחתך בעולה הרוב בשר בין סימן לסימן, משום דוכי מתה עומד ומולק את הסימן השני, כיון דלדידי' הוי גם הסימן השני מעיקר המליקה ושייך גבי' הפסול דוכי מתה כו'. ולמאן דאמר דלא פסלה שהיי', משום דסימן שני הוי ממצות הבדלה, ליכא גבי' גם פסול זה דוכי מתה כו' כדאמרינן התם כדי לקיים בו מצות הבדלה. אכן כמה מן הדוחק יש בדחיי' זו למיתלי תניא בדלא תניא. ותו דאי נקיט פסול שהיי' בעולה, משום דבו תלוי הפסול דוכי מתה כו', אבל כי קאי לבסוף בחטאת לפרושי דלא הוי מעשה עולה כשחתך הרוב בשר בין סימן לסימן, הרי צריך למינקט עיקר הפסול דהוי בעולה כשמלק באופן זה, דמחמת פסול זה הרי כשר עתה בחטאת ולמה נקיט גם הכא פסול שהי', בין בדרבנן, אף על גב דשהיי' עביד מעשה עולה, ובין בדר' אלעזר בר' שמעון, וכיון דשהיי' מחתך בשר בעלמא הוא, ואיך נקיט אליבא דאמת פסול שהיי' דלא הוי כלל ברוב בשר, ואין לנו לדחוק את האמת כדי לדחות את הנראה כאן מפורש, דבחתיכת רוב בשר גופה איכא משום שהיי' ומוכח דלא הוי מעיקר המליקה, והוא הדין למפרקת. ומה שכתב הרשב"א ריש אלו טרפות וזה לשונו, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושבירת מפרקת ובשר מליקה כחתיכת סימנין בשחיטה. אין כוונתו דמפרקת הוי לגמרי כסימנין דדין שחיטה עלה, אלא דלהא לחוד שלא יפסל בטרפתו, בזה הוא דהוי כסימנין כיון דמצותו בכך, דלענין זה אין חילוק אם הוא מעיקר ההכשר כשחיטה, או שהיא מצוה מסדר הקרבן, סוף סוף כיון דמצותו בכך אינו מטריף, אבל במהות הכשרם חלוקים הם לגמרי. יב) וכן היה נראה להוכיח מהא דחזינן דאין פסולי מליקה נוהגין בהמפרקת כגון אם מלק המפרקת בעולת העוף למטה והסימנין למעלה דלא מפסיל בהכי. ומנא אמינא לה דהרמב"ם בפ' שביעי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' כתב דעולת העוף שעשאה למטה בסימן אחד פסולה, ואמאי נקיט בסימן אחד, ולא פסיל גם משום שעשה המפרקת למטה. וממה שאמרו בגמ' סימן אחד למטה, ולא אמרו מפרקת, אין ראי' דהתם קאי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ורק משום שעשה מעשה חטאת פסיל לי', וכל זמן שלא מלק סימן אחד שלם הרי אין כאן מעשה חטאת ולא עדיפא המפרקת מתחילת מליקת הסימן, ומשום הכי נקטינן סימן אחד. אבל הרמב"ם שפסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אם כן יש לפסול גם במליקת המפרקת אי נימא דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה. אכן גם מהרמב"ם אין ראי', דהרי אפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה אכתי קשה מה דנקט הרמב"ם סימן אחד, אחרי שדעתו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואם כן אפילו במיעוט סימן לפסול. והרשב"א בחידושיו (לדף כ"ט) כתב באמת, דכמו דבשחט מיעוט סימנין בחוץ, חייב למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הכי נמי במלק מיעוט סימן למטה מפסיל נמי לדידי'. ואם כן אין עוד ראי' מהרמב"ם למפרקת, דהרי אפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה אכתי לא יתורצו דבריו, מה דלא נקיט לפסול גם במיעוט סימן אחד. אולם מהרשב"א יש להביא ראי', דאיהו כתב במלק מיעוט סימן למטה דפסול, למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואמאי לא נקט רבותא יותר לפסול גם במפרקת שמלקה למטה. ובגמ' אמרו דבשחט מיעוט סימנין בחוץ פליגי ולא אמרו דגם במפרקת פליגי, משום דבשחוטי חוץ לא מיחייב אלא השוחט ולא המולק. אבל הרשב"א דנקיט דיני' במולק, למה לא נקיט גם מפרקת, ומוכח דבהמפרקת לא פסלי פסולי מליקה. ובעיקר הדבר במלק מיעוט סימנין למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דהרמב"ם כתב דבסימן אחד למטה פסול, אף על גב שדעתו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והרשב"א כתב דלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מפסיל גם במיעוט סימן למטה. קשה לי מה דאמר רב אדא בר אהבה בזבחים (דף ס"ז) אומר הי' ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף, והתינח לדעת הרמב"ם דלכולי עלמא בעינן סימן אחד, אתי שפיר דלא מפסלא, דבגמר הסימן בשעה שהפסול צריך לחול, אז נעשית חטאת העוף, אבל להרשב"א דגם במיעוט סימנין נפסלת, אם כן כבר נפסלה עוד קודם שעשה בה גם מעשה חטאת, ואיך תמשך אחר כך לחטאת העוף בשעה שכבר נפסלה. ודוחק לומר דרב אדא בר אהבה שאמר כן משום ר' יהושע סובר דאינה לשחיטה אלא לבסוף ודלא כהלכתא, ולכן לא מפסלא לדידי' אלא בסימן אחד. ותו דהתם בגמ' אמר רב אשי בשלמא עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון דהא הכשרה בסימן אחד והא הכשרה בשני סימנין, ועולת העוף למטה ליתא, כיון דמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף. והרי רב אשי סבירא לי' בבבא קמא (דף ע"ב) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כדמתרץ התם בשם רב גמדא, אם כן לדעת הרשב"א, מכי מלק מיעוט הסימן למטה, כבר נפסלה עוד קודם שעשה בה גם מעשה חטאת, ואיך נמשכת לאחר שכבר נפסלה. ואם כי דעת הרמב"ם טעמא בעי דלמה באמת לא מפסלא במיעוט סימנין למאן דאמר זה, אבל מהגמ' הרי מוכח כדעתו. יג) הדרן לדידן דמוכח מהגמ' דזבחים ומפורש בדברי הראשונים הנ"ל דאין המפרקת מעיקר המליקה להוציא מידי נבלה כהסימנין, ואינה אלא למצות הקרבן. אולם לכאורא קשה על זה מהא דבחולין (דף כ' ע"א) אמר ר' ירמי אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ומסקינן דאתי למעוטי כגון דנקט משיפוי ראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי, ולכאורה נראה דקאי על המפרקת דפסלה בה הגרמה, והרי הגרמה הוא מפסולי שחיטה, ואם איתא דהמפרקת אינה מעיקר המליקה, מה מקום לפסול בה משום הגרמה. ומדברי רש"י נראה לכאורה שהגרים בהמפרקת, וראיתי בהגהות הרש"ש שכתב להסתפק אי איירי שהגרים בהמפרקת או בהסימנין, וכתב דדברי רש"י נאחזין בסבך. וכנראה, דעתו לפסול הגרמה גם במפרקת. אכן לדידי נראה דבמפרקת אין שום פסול מפסולי שחיטה נוהג בה, כיון שאינה מדין שחיטה, והוא הדין להגרמה. והא דאמרינן כגון דנקט משפוי ראשו והגרים ואזיל עד דמטו תתאי בלאו הכי לא מתפרשא אלא על הסימנין, דהרי בגמ' מסקינן עלה כדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שלישי פסולה. וטעמא דרב הונא הרי מפורש (בדף י"ט) משום דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא. וטעם זה דמיפק חיותא הא לא שייך אלא על הסימנין, דברוב הסימנין מתכשרא בשחיטה משים הך טעמא דמיפק חיותא, אבל בשבירת המפרקת אף אי נימא דהוא מכשיר במליקה כהסימנין, מכל מקום טעם דמיפק חיותא, לא שייך בה, דהרי חזינן דלבתר טרפות דשבירת המפרקת מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, ומדמהני לה שחיטה מכלל דלא חשבינן לה כמו דנפקא חיותה, ועל כרחך דאין דברי הגמ' מתפרשין אלא על הסימנין,